"לא הבטיחו לנו ביטחון, מנהלים שיח מלמעלה"
ח"כ דבי ביטון על מאמרה הנוגע לתנאים הקשים של העקורים מיישובי שדרות ועוטף עזה • זיו כהן, בתה, על פעילותה כעו"סית באשדוד
"כל חיי גדלתי בשדרות. גידלתי את בנותיי ונכדיי בעיר ומעולם לא הסכמתי להחליף את נוף העיר בנוף אחר. אך נוף ילדותי, שהפך לנוף ילדותם של בנותיי ונכדיי, כלל בעשרים השנים האחרונות ירי רקטי בלתי פוסק. הנכדים שלי כבר מדקלמים: צבע אדום, הסלמה, לארוז מהר, נוסעים למלון, חוזרים הביתה וחוזר חלילה. מצאנו את עצמנו מגדלים את "דור הקסאמים".
במילים קשות אלה תיארה חברת הכנסת דבי ביטון, תושבת שדרות, את מציאות חייהם של הישראלים המתגוררים בעוטף עזה ושדרות מפרוץ המלחמה הקשה, לרבות קשיי העקירה מהרגע שבו נאלצו להתפנות מבתיהם. בשיחתה עם אודי סגל וענת דוידוב הגיבה לדברים.
"זו לא תוכנית טובה", הכריזה חברת הכנסת. "כתושבת שדרות, בתחילה אמרו שנהיה עד ה־29.2, כשכמובן שהרעיון הוא שנוכל לחזור למקום בטוח יותר, כי אנחנו לא מעוניינים לחזור למציאות אחרת. זה צריך להיות ברור גם לממשלת ישראל. אני נמצאת בעיקרון במלון בתל אביב, עכשיו בדרכי לכנסת כי היום אני גם עושה את הוועדה השנייה יחד עם הביטוח הלאומי לגבי נפגעי פעולות איבה. גם פה בתחילה נתנו לכל מי שהיה באירוע והיו סביבו אותם מחבלים מתועבים, הכירו בהם לטיפול רפואי חודשיים, אבל הוחלט להפסיק את זה, עכשיו זה תלוי במסמכים וניירת".
ח"כ ביטון המשיכה ותקפה את ההתנהלות: "בזה אנחנו תלויים עכשיו? אנחנו לא תקועים בשבעה באוקטובר, מי חווה את החוויה, הקיפו אותו מחבלים, מי ששמע יריות ויודע שהחברים שלו ואנשים סביבו נטבחו, לא אנושי להתנהל איתו נכון לעכשיו. במסגרת הטיפול במפונים, קודם כל חווית המלון, שכולם יצאו מהסרט, זה חדר 20 מטר, שם כל החיים שלך. זה כל הפינה שלך. מי שיוצא לעבודה זה חצי נחמה אבל מי שלא, אני רואה את זה אצלנו במלונות, כולם בסוף בחדר אחד. במה הם אמורים להמשיך להתקיים? שכחו מהם, חשבו שאם נתנו להם מיטה ולאכול, ולא תמיד אתה יכול לסבול את אותו אוכל, איך הם יתקיימו?"
כמו כן, כאשר נשאלה מה היא ומפלגתה היו עושים אחרת אם היו בשלטון, טענה חברת הכנסת כי "קודם כול היינו שומעים את האזרחים, כל הנושא של כספים שמועברים, כספים קואליציוניים בטח לא היו במשמרת שלנו, קחו כל המיליונים האלה, בואו תחזיקו את התושבים, הרי מה שלא תצילו עכשיו יהיה בעוכרכם עוד מספר שנים. כל המשאבים צריכים להיות לביטחון ולאזרחים, ובטח לאזרחים שהופקרו".
"איך לדעתך צריך להחזיר את התושבים?", התעניינו צמד המגישים, וחברת הכנסת השיבה בנחרצות: "להבטיח לי את הביטחון. שיגידו לי 'את יכולה לחזור לא יקרה כלום'. עשרים שנים אנחנו חוטפים ואנחנו בפוסט טראומה. קראו לנו לחזור ולא הבטיחו לנו את הביטחון. אין עדיין הנחיות. לצערי מנהלים שיח שוטף מלמעלה, לא מכנסים את ראשי הערים, לא ייתכן שאנחנו נחזור עוד הפעם לרעשים. בעלי בכל בוקר נמצא בשדרות כי הוא עובד שם, והוא אומר לי 'את לא תעמדי ברעש', כי כל בום כזה אני לא יודעת מה הוא אומר. הספיקה לי החוויה".
לסיום שיתפה חברת הכנסת כי היא בסדרת טיפולים בעקבות הטראומה שחוותה. "אני היום יהיה לי את הטיפול הרביעי על מנת שיהיה לי את האומץ לשהות בבית יותר משעה-שעתיים, תבינו עד כמה המצב הוא קשה. תחשבו על הילדים האומללים האלה שעברו כאוס, אם זה קורונה, מלחמה ואת האירוע הזה שמחבלים ירו, שראו חברים נטבחים. חייב לתכלל את זה בצורה אחרת ולא להתייחס אלינו כאילו מישהו עושה לנו טובה. אנחנו רוצים לחזור לבתים שלנו, אנחנו רוצים לדעת מהי תוכנית האבטחה שתהיה לנו. אנחנו גמרנו להיות הפראיירים של העשרים שנה".
לשיחה הצטרפה זיו כהן, בתה של דבי העובדת כעובדת סוציאלית וכמנהלת מערך הדיור 'בית אלמוג' באשדוד, המיועד לאנשים המתמודדים עם צרכים מיוחדים, וסיפרה על האופן שבו היא חווה את המציאות הקשה.
עריכה: שני רומנו
