"השארנו בנות עם חור ביד וחלקי איברים קטועים"
חן גולדשטיין־אלמוג ששוחררה משבי חמאס עם שלושת ילדיה, על החטופים שעוד נותרו מאחור: "הם כבר רבע שנה שם, החיילות הבינו שהן כנראה יהיו בסוף"
חן גולדשטיין־אלמוג ושלושת ילדיה נחטפו לשבי חמאס בבוקר השבת השחורה של 7 באוקטובר ושוחררו בעסקת החטופים הקודמת. נדב, בעלה של חן, ובתה הבכורה ים נרצחו באותו בוקר נורא, ונדמה שעדיין לא הצלחנו לעכל את שאירע. גולדשטיין־אלמוג שוחחה עם אודי סגל וענת דוידוב וסיפרה על הימים שאחרי ועל החטופים שנותרו מאחור כששוחררה חזרה לישראל מידי החמאס.
בפתח השיחה שיתפה גולדשטיין־אלמוג על התגובות שקיבלה לאחר שהיא ובתה שיתפו את שעברו בשבי החמאס. "התגובות שהגיעו אליי הן תגובות מחזקות, אוהדות. זה לא היה לי קל לצאת מאזור הנוחות שלי, אבל אני הרגשתי שזה משהו שכל הזמן מהדהד, הקולות של הבנות משם, שביקשו מאיתנו, מאגם וממני, שנילחם בשבילן ונלך להפגנות, ושנעשה הכול כדי שידאגו להוציא אותן ולא ישכחו אותן. זה המעט שאני מרגישה שאני יכולה".
"אנחנו חוזרות לכאן עם איזושהי תקווה שהייתה להן", שיחזרה את התחושות שחוו עם השבתם ארצה. "כשהן נפרדו מאיתנו, וציפייה כל כך גדולה לפני שבעה שבועות. זה כבר כל כך הרבה זמן, זה היה מזמן, הן כבר רבע שנה שם, זה המון בכל קנה מידה. הן היו על הקצה, הייתה תקווה וציפייה שאחרי היציאה שלנו יצאו אחרים, שזה ימשיך, שיצאו הבנות הפצועות, המבוגרים, הילדים בוודאי שכבר היו צריכים לצאת. החיילות הבינו שהן כנראה יהיו בסוף, אבל הן מאוד שמחו איתנו".
עוד סיפרה כי "הרגשות היו מאוד מעורבים. הן שמחו על היציאה שלנו, וכל כך קיוו שתכף גם התור שלהן מגיע והן יצאו. זה היה כבר כל כך מזמן. אני כואבת, אני דואגת, אני רוצה שזה יהיה בראש סדר העדיפויות, שזה מה שייאמר קודם - קודם לדאוג להוציא אותן בכל מחיר ולא להגיד קודם נכניע, נכריע, ואם לא נמשיך להילחם זה יפגע בביטחון המדינה. הן שם, צריך להוציא אותן, בשבילן, בשביל המשפחות, בשביל הדורות הבאים - הן העתיד שלנו, הצעירות שם. יש לנו מחויבות ערכית, מוסרית, להחזיר אותן הביתה למשפחות שלהם".
בתגובה לאמירותיה תהו צמד המגישים אם זה בכלל בידנו, וגולדשטיין־אלמוג השיבה: "משפט כמו אתמול שאני רואה בתקשורת, שקודם כול צריך להילחם ולנטרל ולהכניע ואחר כך להגיע לחטופים כי זה יפגע בביטחון המדינה, קשה לי מאוד עם זה. אני מצפה שהמשפט הראשון יהיה 'בכל מחיר', כי אין להם מחיר, לכל היקרים שנמצאים בעזה, וצריך לשחרר אותם כמה שיותר מהר. האזרחים עושים הרבה, המשפחות, המדינה גם עושה הרבה, הרבה דברים גם אנחנו לא יודעים כי זה מאחורי הקלעים, אבל אני מצפה שבשיח הם יהיו בראש סדרי העדיפויות שלנו".
"התחושה שם היא כל כך קשה, אתה לא יודע מה נעשה כאן"
"הייתי שם. אנחנו מפגינים רוח לחימה חזקה ומשמעותית ונחושה, הייתי שם. שמעתי, הייתי, אני סומכת על הצבא, מאמינים בצבא עם כל מה שעברנו בשבעה באוקטובר, אנחנו שמים את עצמנו בידיהם. אני סומכת עליהם, למרות כל מה שקרה, ואני לא חושבת שזה מחליש אותנו, זו האנושיות שבנו - לשים את האנשים שנשארו שם בראש סדר העדיפויות ולהחזיר אותם בכל מחיר. התחושה שם היא כל כך קשה, אתה שם, לא יודע מה נעשה פה, אלא אם כן אתה שומע או שהם מעדכנים אותך שזה גם נתון בידיהם, אתה לא יודע מה נעשה כאן כשאתה שם, והתחושות הן קשות", הדגישה.
כמו כן, כאשר נשאלה באיזה מצב נותרו הבנות שהיו איתה ועם ילדיה בשבי החמאס, הודתה: "בנות שפצועות פיזית, עם פציעות לא פשוטות. פציעות ירי, עם חור ביד וחלקי איברים קטועים. פציעות שבחלקן יש עוד תפרים שלא הוציאו כמו שצריך, או פצעים שלא תפרו כמו שצריך והם חלקם פתוחים. בנות שחובשות את עצמן ויש להן גזות שנדבקות לפצע וגזות שלא נדבקות, והן צריכות להחליט מתי הן יחבשו את עצמן. פולידין שלא בתוקף, הן מבקשות שיחליפו ולא תמיד זה קורה, אנחנו היינו שם איתן שבוע, והן חבשו פעם אחת את הפצע, שתי הבנות שפצועות, ואמרו 'פעם הבאה אנחנו חובשות בישראל', זה כשהן הניחו שתוך כמה ימים הן מגיעות. יש פגיעות של רסיסים, רגליים עם כוויות, רגליים נפוחות מרימון שהושלך, והנפש ששבורה ומיוסרת כל כך מצפה".
לסיום, תיארה גולשטיין־אלמוג את שעובר על משפחתה בחמישים הימים האחרונים לאחר התופת שעברו והאבדות הקשות שחוו. "אנחנו מנסים לבנות איזושהי שגרה. הבנים למדו כמה שבועות בשפיים, עברו לבית ספר בגעש, התחילו אתמול עוד התחלה חדשה. אגם קיבלה חדר בשפיים במלון, אנחנו צפויים לעבור לשם ואחר כך לדיור זמני שיוביל לעוד דיור זמני. ובתוך זה אנחנו מנסים לבנות מהשברים איזשהו משהו שיהיה תומך, מחבק, יציב".
עריכה: שני רומנו
