"אנחנו רוצים שיתעניינו מי זה האדם הזה שנעדר"
ב־7 לאוקטובר נחטפו מאות ישראלים לעומק רצועת עזה, וחלקם עודם מצויים בשבי • טל הובר התגייסה למענם מהיום הראשון - ועיצבה את הכרזות שהופצו בעולם
יום האישה 2024: בבוקר 7 באוקטובר נטרפו הקלפים - חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על דרום הארץ, טבח ב־1,400 אזרחים וחיילים וחטף מאות ישראלים לעומק רצועת עזה. קרבות 7 באוקטובר חשפו גיבורים רבים החיים בינינו, בהם נשים רבות, אמיצות, בעלות תעוזה וחוסן. טל הובר לא יכלה להיות חסרת מעש כשברצועת עזה מוחזקים ישראלים רבים בתת תנאים, ועיצבה כחלק מהמאבק להשבתם כרזות שהופצו ברחבי העולם כולו.
תחילה שחזרה הובר את שעברה בתחילת מתקפת הטרור של חמאס על דרום הארץ. "שש וחצי, אזעקות. מאוד מפתיע אותי כי בדרך כלל יש לנו איזושהי הכנה, אנחנו יודעים שקורה משהו. העסק מתחמם, זה לא מאפס למאה - ושש וחצי אני קופצת מהמיטה. אני אומרת לבעלי 'אזעקות, הרבה', ויורדים למקלט וחושבים שקצת אזעקות ונתחיל את היום. אנחנו מורגלים, גם ביבנה יש לא מעט. אני זוכרת את עצמי אומרת שזה נורא מוזר. תכננתי לצייר באותו הבוקר, ונכנסתי לסטודיו לצייר בבית".
"בשעות הבוקר התחלתי להבין שזה אירוע אחר", הודתה. "הטלוויזיה הייתה פתוחה ועם הפתעות כל הזמן. הטלפונים, קושמרו באולפן. זה לקח טיפה זמן, אמרנו 'חדירה, שניים שלושה מחבלים'. לקח כמה שעות, אבל זה מהר מאוד תפס את הגודל ואת המשמעות של אירוע, אירוע אחר. גם עניין החטופים, גם בימים לאחר מכן, שהתחלתי להתעסק עם זה, המספרים היו אחרים. עוד לא תפסתי את גודל האירוע של החטופים, למרות שכבר למחרת ביום ראשון התחלתי לפעול".
בתוך 24 שעות מצאה עצמה הובר בחוד החנית של המאבק להשבת החטופים - זאת על ידי שיתוף פעולה בינה לבין אמני הרחוב ניצן מינץ ובן זוגה דדה, שנכחו בניו יורק ב־7 באוקטובר. "ביום ראשון בבוקר, כשאני בדרך למשרד, אני מבינה שאני לא יכולה להמשיך לעשות את מה שעשיתי קודם - היה לי ברור שאני צריכה לעשות משהו. הייתה המון אינטואיציה בימים הראשונים, ידעתי שזה יהיה קשור לחטופים. התחלנו לקבל המון תמונות. היה לי גם סיפור אישי בדבר הזה, כי הבן שלי למד בכיתה עם בחורה בשם הדר, וביום שבת הוא אמר לי 'היא הייתה במסיבה, היא חטופה'".
צפו בריאיון המלא >>
"הסתכלתי בפייסבוק על התמונות, אנשים, בעיקר של החטופים. דיברו על 30 חטופים, אבל כל הזמן רמזו 'האירוע גדול, זו רק ההתחלה'", נזכרה. "נתקלתי בפוסט של אמנית בשם ניצן מינץ, שהיא ובן הזוג שלה אמני רחוב, הם היו בניו יורק, הם התעוררו לבוקר של שבע שעות אחרי האירוע שהתחיל אצלנו. היא כתבה שהם מרגישים שהם חייבים לעשות משהו ומי מוכן להצטרף, ומייד עניתי לה 'אני פה, אני חייבת לעשות משהו, בואו נעשה משהו יחד'. באותו הערב כבר עשינו שיחה, גיבשנו את הקונספט".
הובר המשיכה והדגישה כי "היה לנו ברור בלי יותר מדי לדבר על זה שבחו"ל הנושא זה החטופים, להסביר את המשמעות של הדבר הזה, לתת לזה פנים ושמות. לעסוק בזה בזירה הציבורית, בחוץ. ההתמחות שלי זה מיתוג, העברת מסרים, ופה הכול התחבר לנו. אמרנו שניקח את זה למודעות ברחוב, מודעות של חטופים. ההשראה שלנו הייתה מודעות הנעדרים בארה"ב".
המאבק לשחרור אלו שנחטפו מביתם או מאזור מסיבת הטבע ברעים נמשך בארץ ובעולם בכלל. בחמשת חודשי המלחמה התקיימה עסקת שחרור חטופים אחת, בפעימות, שבה שוחררו כ־50 ישראלים ונותרו במנהרות החמאס מעל 100 חטופים נוספים. "החשיבה שלנו הייתה שאנחנו רוצים שאנשים ילכו ברחובות, יתקלו במודעה שהם מזהים את השפה שלה, ויתעניינו מי זה האדם הזה שנעדר, שאיננו. גם הצבעים זה צבעי אזהרה, זה נורא בולט. הרעיון היה לא להכניס שם סממנים ישראליים - לא דגל ישראל, לא כחול לבן בצורה בולטת, כדי לייצר את ההזדהות והסקרנות ברחוב".
עריכה: שני רומנו
