"לא היה בי פחד, הייתה בי אמונה חזקה שאחזור בשלום"
בבוקר שמחת תורה, עם תחילת מתקפת הפתע של חמאס על הדרום, הוקפצה רפ"ק שפרה בוכריס, הותירה בבית את עשרת ילדיה - וחילצה עשרות פצועים תחת אש חיה
ב־7 באוקטובר נטרפו הקלפים - חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על דרום הארץ, טבח ב־1,400 אזרחים וחיילים וחטף מאות ישראלים לעומק רצועת עזה. קרבות 7 באוקטובר חשפו גיבורים רבים החיים בינינו, בהם נשים רבות, אמיצות, בעלות תעוזה וחוסן. רפ"ק שפרה בוכריס שיתפה את איריס קול ב־103fm במה שעברה מהרגע שבו הוקפצה מביתה ועד רגעי חילוץ הפצועים תחת אש מחבלים חיה.
"בעיניי האירוע פה הוא תקווה", הודתה בוכריס בפתח השיחה. "אחרת האויב ניצח, אחרת הם ניצחו. אני חושבת שזו הבשורה - הטוב, האור, הקלישאות של חצי הכוס המלאה, הדברים השמחים שיש בדרך. הם אלה שמחזיקים אותנו, ההבנה שזו המדינה שלנו ושאין לנו ארץ אחרת. האהבה שאני מקבלת, האהבה שקיימת בעם הזה. אני גאה שאני חלק מהעם הזה, חלק מהאנשים בעם הזה".
בוכריס המשיכה, ולצידה של קול שחזרה את אותו בוקר שבו שיחת טלפון אחת שינתה את שמחת תורה. "7:06 אני מקבלת טלפון שמקפיץ את כל מג"ב דרום לאירוע משולב של חדירת מחבלים עם ירי תלול מסלול. אני מבינה שזה אירוע יותר חריג מכרגיל, אבל אין איזשהו לחץ. אני עולה על מדים, מעירה את בעלי תוך כדי. לא הבנתי את החומרה, הקפיצו את כולם. זו מצווה לשרת את המדינה, לשמור על המדינה".
"אני נוסעת לבד, לפני שאני עולה לרכב מתקשרת אליי מפק"צית שלי שהיא תושבת אופקים, ומעדכנת אותי שבן הזוג שלה נפגע מירי", סיפרה. "עוד אסימון שנופל שמשהו פה חריג, אבל אני אומרת כנראה חוליית מחבלים שהצליחה לחמוק. אני מבינה שזה אירוע עוד יותר חריג ממה שחשבתי. אני מתחילה לנוע לכיוון העיר באר שבע, היחידה שלי אחראית לביטחון השוטף בבאר שבע. מתחילים לרוץ בין זירות נפילה. ברגע שמתחילות להיות נפילות אנחנו מבינים שזה משהו מסיבי מאוד, גם מבחינת כמות וגם מבחינת רוחב".
צפו בריאיון המלא >>
מהרגע שבו יצאה מביתה החלה בוכריס להבין באיזה אירוע נמצאת מדינת ישראל, ובכל התפתחות ההבנה חלחלה יותר ויותר. "אנחנו מקבלים דיווח מאחד הקצינים שלנו של מג"ב דרום, שהוא פצוע ירי וצריך חילוץ באזור רעים. הסגן שלי אומר לי 'בואי נקפוץ לחלץ את שחף'. אני אומרת לשחף 'שלח לי מיקום בזמן אמת', אני עושה חישוב תוך כמה זמן יקח לי להגיע אליו, אני אומרת לרם 'אנחנו חמישים דקות משחף, בטוח יחלצו אותו לפנינו, אבל בוא ניסע לשם, יש שם משהו, יש שם ירי'. אני מעדכנת את הקמב"ץ של המרחב שלנו ואני אומרת לו 'אני משאירה צוות בבאר שבע ואנחנו יוצאים שני צוותים מצומצמים קטנים'".
"אנחנו מגיעים לאזור מושב מסלול, שם אנחנו מזהים אופנוע זרוק בצד. אנחנו רואים מישהו מוטל בשביל ההיקפי של המושב. אנחנו באים להיכנס למושב, עומדים שם חבר'ה עם נשקים ואומרים לי 'כבר אין מה לעשות איתו, יטופל בהמשך'. יש פה גופה, יש פה מישהו מוטל, אפילו לא כבוד המת? עוד אסימון נופל שכנראה אנחנו באירוע שונה", אמרה. "אנחנו נוסעים למושב פטיש, חוברים לכוחות נוספים, מבצעים סריקות עם נשקים שלופים. אם היינו נוסעים דרך הצירים היינו מיורטים. חברים קרובים שלי שנסעו להציל את החברים שלהם יורטו בדרך הזו. אנחנו נוסעים דרך השטח".
באותה שבת שחורה כוחות רבים פעלו לאורך שעות רבות על מנת לחלץ כמה שיותר פצועים מאזור הלחימה. בוכריס, שחיי אדם היו לנגד עיניה, חשפה כי למרות שהייתה תחת אש חיה ובין אזעקות על ירי טילים - לא חוותה פחד. "הנושא ההישרדותי בא לידי ביטוי בזה שאני לא אוכלת, לא שותה, לא כואב לי הראש, כי יש לי משימה קצת יותר חשובה. אני כן חושבת על הילדים, אבל יש בי איזו אמונה, זה חלק כנראה מאורח החיים שלי, פשוט ברור לי שאלוהים ישמור עליי, שהכול יהיה בסדר ושאני אחזור בשלום. לא יודעת אם זו טיפשות או אומץ. לאורך כל הדרך לא היה בי פחד, הייתה בי אמונה חזקה שאני אחזור בשלום".
עריכה: שני רומנו
