"שמו את הראש שלי על פתח הביוב וגילחו לי את השיער"
בני סבטי, חוקר איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, התארח באולפן 103fm ושיתף בין היתר בחוויות הקשות מהיותו ילד בזמן המהפכה האסלאמית באיראן
בני סבטי, יליד איראן וחוקר בתוכנית איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, הגיע להתארח באולפן 103fm בתוכניתו של אבי כץ, שיתף בהתמודדות שלו כילד בזמן המהפכה האסלאמית באיראן והבריחה מהמדינה וסיפר על תחושותיו מ־7 באוקטובר.
תחילה שיתף בחווייתו הקשה מהחיים באיראן: "נולדתי לפני המהפכה באיראן ב־1972. ראיתי את המהפכה, אירוע אלים מאוד וקשה לילד בן שבע. אני זוכר מעט מאוד ממה שהיה לפני כן - ברים, חופים, בנים, בנות. ממש היה נראה כמו בישראל, עם שמח, חופשי, חי, אבל מתחת לפני השטח היה הרבה עוני, דיכוי אפילו, את היהודים זה עניין פחות, וגם היו יחסים טובים וחשאיים עם מדינת ישראל".
המשיך וסיפר: "כמובן שזה לא האריך זמן, והזרמים התת קרקעיים נגד השאה, נגד המלך, התחילו להתעצם, ובאמת קרתה המהפכה, אירוע אלים מאוד, קצת מזכיר את מה שקרה בעזה ב־2006. המשכנו לחיות שם עוד כמה שנים תחת השלטון המדכא, הרצחני, האסלאמיסטי, הקיצוני, שאת האצבעות שלו ראינו ב־7 באוקטובר והלאה. את התורה האלימה הזאת ראינו אצלנו עוד יותר מקרוב".
"מה לא קרה שם בשבע השנים הבאות האלה? דיכוי אלים ברחובות של משמרת הצניעות, רודפים אחרי בנים ובנות, עוצרים אותך על הלבוש, על הצבע, על השמחה, על החיוך, ובאיזשהו שלב נאצלנו לברוח משם. היינו חייבים לברוח משם, כי אי אפשר היה להישאר שם".
לדבריו, "היו הרבה מאוד מקרים של התנכלות, של דיכוי, של מכות, עוד לפני שידעו שאתה יהודי, במיוחד אם היו יודעים שאתה יהודי. אם אתם זוכרים את המחאות שהיו שנה שעברה של בחורות שאחת מהן נהרגה בגלל שהשיער בצבץ החוצה, באותן שנים, בשנות ה־80, בגלל שהמהפכה הייתה עדיין חדשה, אז ההתלהבות הייתה עוד יותר גדולה ועצרו את הבנים אפילו על חולצה צבעונית, על שיער קצת ארוך".
"כשאבא שלי יצא ממקום העבודה, הגיע ג'יפ אחר של המשטר ודרס אותו"
בהמשך שיתף במקרה אישי שאירע לו: "בגיל 12 היה לי שיער ארוך, ובשני מקרים משטרת הדיכוי תפסה אותי בחוץ עם שיער ארוך ושמו את הראש שלי על פתח הביוב, הוציאו מכונה ידנית מהאוטו וגילחו לי את השיער בצורה שאני חייב ללכת לעשות קרחת אחר כך. זה פשוט אירוע משפיל".
"השיא היה שבמקרה של המשפחה שלנו זיהו את אבא שלי כמשת"פ של ישראל, ידעו שהוא יהודי במקום עבודה שהוא עבד, ובתאריך מוזר מאוד, 4 בנובמבר 1985, כשהוא יצא ממקום העבודה, הגיע ג'יפ אחר של משמרת שקר כלשהי של המשטר ודרס אותו. תודה לאל, הוא יצא חי. היו מקרים אחרים שהבן אדם לא יצא חי", סיפר.
"בשבילנו זה היה רמז שאי אפשר להישאר יותר באיראן", הדגיש והוסיף: "הבנו שאנחנו צריכים לצאת. כל שנת 1986, עסקנו בלהיפטר ממעט הרכוש שהיה לנו. קשרנו קשר עם איזשהו מבריח, ובלילה חורפי בתחילת 1987 הוא לקח אותנו לגבול האיראני-פקיסטני. יכול להיות שפגשתי את בן לאדן ואני לא יודע, כולם דומים שם. בלילה חורפי העבירו אותנו את הגבול, ירו עלינו תוך כדי, זחלנו. אבא שלי נתקע באיזשהו שלב, והיינו צריכים להרים אותו, לזחול יחד איתו, אירוע טראומטי נוסף, אבל בסוף עברנו את הלילה הזה, נכנסנו לפקיסטן, נסענו עוד כמה ימים בתוך פקיסטן. בהמשך פגשנו אנשים שהיו אחראים באמת להוביל אותנו כבר לישראל, ובדרכונים מזויפים וכרטיס הובילו אותנו לארץ. הגעתי לארץ ב־7 בפברואר 1987, יום ההולדת שלי, ומאז אני מנסה להחזיר לאיראנים".
"ראינו זוועות, אז אנחנו יודעים מה הצד השני יודע לעשות"
במהלך השיחה התייחס סבטי גם למאורעות 7 באוקטובר וטען: "מה שקרה הוא משהו שהוא יוצא מגבולות הדמיון באמת. אני, בתור מי שהתחכך במערכת עשרות שנים, אז אולי במקרה האישי שלי, או חברים שבאמת עלו מאיראן, ראינו זוועות, אז אנחנו יודעים מה הצד השני יודע לעשות. יש במערב את העניין הזה שלא מצליחים לדמיין, אולי אובר הומאניות, לא מצליחים לדמיין כבר שיש עמים מסביבנו שהם עדיין בימי הביניים. יש כאלה שנתקעו במאות אחרות, במאה ה־12, הם עדיין אוהבים לרצוח בידיים, וראינו את זה ב־7 באוקטובר, הם עדיין אוהבים להזיק".
