המחאה באונ' קולומביה: "ההנהלה הבכירה מתגלה באפסיותה"
שני גרנות לובטון, המתגוררת במעונות האוניברסיטה, על המפגינים הפרו פלסטינים המתבצרים במבנה בשטח הקמפוס: "חיינו הפכו להיות הזויים לחלוטין"
עשרות מפגינים פרו פלסטינים מתבצרים בשעות אלה באולם המילטון באוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית במחאה נגד התנהלות הנהלת הקמפוס בתגובה למאהל המחאה שהקימו בשטח המקום. שני גרנות לובנון, המתגוררת במעונות האוניברסיטה, סיפרה על המתרחש.
"לצערנו ההנהלה הבכירה מתגלה באפסיותה ובהתקפלות שלה, ובמקום לחתוך את זה הם רק נותנים לכך להמשיך להתפתח", טענה. "הם ניהלו איתם משא ומתן ארוך שהתפוצץ מצד הסטודנטים, והנשיאות הציבה אולטימטום ועוד אולטימטום. הם החליטו שמתחילים להשעות סטודנטים שמקימים מאהלים, ובתגובה הם שברו חלונות, התבצרו בפנים ונעלו את כל הכניסות. הם שולטים בקמפוס, אני אומרת את זה בצער ובבושה, אבל זו האמת".
עוד הוסיפה: "זה לא שהדרג הבכיר אנטישמי, גם רוב עובדי העירייה יהודים, אבל יש פה שאלה מה הסיבה לעצור את הסטודנטים. עד הפריצה למבנה הם כל הזמן טענו שהם לא אלימים, הקריאות שלהם מאוד אלימות וקוראות להשמדת ישראל בצורות שונות, אבל יש פה חופש ביטוי וזה חוקי. לכן הדיון כולו סביב הקמפוס הפסיק להיות על התוכן, אלא על הזכות למחאה ועל זה שאסור להפריע לסטודנטים לעשות מחאה".
"אני חושבת שצריך היה לגדוע את זה, ושחופש ביטוי לא נותן חופש לפגוע בביטחון ובחופש התנועה", הדגישה שני. "יש לי ילד בן 3 בגן של קולומביה, הפסיקו לקחת את הילדים לגני שעשועים, החיים שלנו הפכו להיות הזויים לחלוטין. הדיון פה הוא לא על ישראל והפלסטינים, אלא על זכות המחאה. אם נשיאת האוניברסיטה תחליט להגיד למשטרה להיכנס ולפנות אותם, המשטרה תעשה את זה בכוח, אך היא לא מקבלת את ההחלטה הזו. זה מנוהל בצורה ממש גרועה, ניכר שהם ממש בשוק. אנחנו גרים במגורים של האוניברסיטה, כל החיים שלנו סביב הקמפוס".
בסיום דבריה הודתה: "יש הבדל בין הישראלים לאמריקנים היהודים. קשה מאוד לשבור ישראלים, ואנחנו לא מפחדים כל כך בקלות. אני מסתובבת רק עם תמונות חטופים ודגל ישראל, אבל אני לא בחוויית פחד. זה כן מאוד לא נעים וזו הפכה להיות סביבה עוינת ומאיימת לחיות בה. לפעמים עולות לי דמעות ברחוב מהתוכן שאני שומעת. זה המון שטוף מוח ומוסת, הם לא יודעים על מה הם מדברים. בקושי יש שם מוסלמים. רובם אמריקנים. ההפגנות בתוך הקמפוס, אין בהן כמעט פלסטינים".
עריכה: מיכל קדוש
