"המצב ההישרדותי גורם למחשבות לגבי ההישארות בצפון"
ליהי וידרה רגב, שפונתה מקיבוץ אדמית יחד עם משפחה ב־8 באוקטובר, זעקה לנוכח אי הוודאות • סיפרה: "אני רואה הורים שממש מיואשים"
בשמונה באוקטובר פונתה ליהי וידרה רגב יחד עם משפחתה מביתה שבאדמית לצידם של מפונים רבים נוספים מיישובי הצפון החשופים לאיום חיזבאללה. כעת, שבעה חודשים אחרי, אין צפי מתי ישובו לבתיהם ולשגרה שלה הם כה משתוקקים. בשיחה עם אודי סגל וענת דוידוב שיתפה וידרה רגב בתחושות הקשות.
"אנחנו בדיוק בתקופה מאוד מטלטלת של המון חוסר ודאות. אנחנו כרגע בכפר מסריק, ליד עכו, בצפון אבל הדרומי יותר. אנחנו לא רואים כל כך את הסוף, לא כל כך מדברים איתנו. דרך התקשורת אנחנו ניזונים מבחינת תאריכים על הפינוי. זה קשה מאוד, במיוחד בהיבט של הילדים. יש לי שלושה ילדים בבית ספר יסודי, ובאמת חוסר הוודאות שאני לא יכולה לייצר לעצמי, לילדים שלי, שנה הבאה מסגרות לימוד - אני לא יודעת איפה הם ילמדו. אני רואה הורים שממש מיואשים. זה מאוד קשה".
וידרה רגב המשיכה והתייחסה לדבריו של ראש הממשלה במפגש עם ראשי הרשויות בצפון. "מאוד מסתכל. אנחנו אזרחים שמאוד משתפים פעולה, בעלי בצו 8. אין לנו, אנחנו בעד שיהיה בטוח לחזור לצפון, נעשה מה שיגידו, רק זה שאין תוכנית, שלא ניתן לתכנן, אם היו אומרים 'שנתיים אתם מחוץ לבית', אז ההחלטות היו אחרות מאשר כמה חודשים שצריך למשוך".
"המצב ההישרדותי הזה שאנחנו נמצאים בו, לא יכולים לתכנן, זה גורם למחשבות לגבי ההישארות בצפון. אנחנו מאוד אוהבים את הגליל, הצפון", זעקה. "אנחנו בצומת דרכים יותר קשה. גילינו ששנה הבאה אנחנו עוד לא יודעים אם נחזור או לא. גילינו שאנחנו לא יכולים להמשיך באותו בית הספר שהם לומדים כרגע, המתווה הוא להחזיר לבתי הספר המקוריים - חצי שעה נסיעה לכיוון צפון".
לסיום הודתה כי "ביטחון מאוד קשה לי להרגיש בשלב הזה. רק ביום העצמאות מישהו נהרג אצלנו בקיבוץ. ביטחון אני לא רואה, אבל אנחנו כבר שמונה חודשים עוד מעט מחוץ לבית, והציפייה הייתה שיהיה שינוי משמעותי".
עריכה: שני רומנו
