בשנה האחרונה מיכאל בן דוד שתק. הוא ביכה את הירצחן של שתיים מחברותיו הטובות בפסטיבל נובה, לא ישן בלילות מדאגה לאחיו הלוחם בעזה, וספג נטישה מעליבה של רבים ממעריציו מחו"ל.
דווקא פוסט אחד מחויך שהעלה, גרם לו להבין שהחדשות גם ככה בכל מקום, אבל לו כאמן מותר לשמוח, ושבעצם זו השליחות שלו: "פתאום קיבלנתי פניות שהתחננו אליי: 'תמשיך כי אנחנו צריכים גם לחייך ולשמוח'. הבנתי שיש לי תפקדי לשמח אנשים".
שירו החדש: 'אופרת סבון', היה מוכן עוד לפני המלחמה. והוא ההפך המוחלט מכל מה שהמלחמה מייצגת: "השיר עסוק בבחור שמסביר לבן זוגו שהוא מצטער, והוא יהיה הוא עצמו". האם השיר אוטוביוגרפי? כל כך כן: "הפסיכולוגית שלי שמעה את השיר, ושאלה אם יכול להיות שכתבתי על הטיפולים שלנו. נו, אז על מה אני מדבר? אני חייב להיות כן למאזינים שלי", אמר והוסיף: "יש לי בעל, ויש כל כך הרבה קונפליקטים. הוא מת על השיר, והוא הכי מנומס ושקט ומופנם, ואני המוחצן שלא נחבא אל הכלים". כן, בן דוד כותב את עצמו: "אני חייב לכתוב על זה. זו האמת".