גלי וזיו ברמן, אחים תאומים, נחטפו ב-7 באוקטובר בכפר עזה ומאז נמצאים בשבי חמאס. השניים חוגגים היום (ג') יום הולדת 27. מכבית מאייר, דודתם של גלי וזיו ברמן, התייחסה לתחושות הקשות במשפחה ולכאב על כך שהשניים מציינים יום הולדת בשבי.
"היום בוקר שלא רצינו להתעורר אליו. יש משהו בבוקר הזה שאתה לא רוצה להאמין שיום ההולדת ה-27 שלהם יצוין בחושך", שיתפה מכבית בתחושותיה הקשות. "זה יום שכל כך חששנו ממנו וראינו אותו מתקרב אלינו בצעדי ענק", הדגישה.
"קודם כול ביום הזה מתוך בחירה אנחנו מנסים להעביר שני מסרים. לזקק קצת, טיפה להפחית מהרגשות של הכעס והרגשות הכל כך קשים והזעם והסתכול וחוסר האונים שאנחנו מצויים בהם. גם דרך המיצג - את כל האירוע הזה יזמו והוציאו לפועל החברים הטובים שלהם. אנחנו כמשפחה לא רצינו לציין אלא להתכנס בתוך עצמנו", הסבירה בהמשך.
לדבריה, "המיצג מתאר את ההחמצה הכל כך גדולה של החיים של הבחורים הצעירים האלו. הם עושים את זה בדרך מאוד בועטת וקשה, אבל מצד שני יהיה בערב הזה גם תקווה ושליחת מסר ואנרגיות שאנו מאוד מקווים שיקשיבו להם. אני מקווה שהקולות יהדהדו באוזניהם, שלא נאבד לרגע את התקווה".
עוד הוסיפה מאייר כי "אם יש ספק, אני מנערת אותו. אני שמעתי את נאום ראש הממשלה שהיה כל כך קשה לאוזן, וקיוויתי שהוא לא יגיע לאוזניהם בעזה. אבל אין שום ברירה אחרת, אנחנו צריכים יותר ויותר אנשים. אני מאמינה בכל כוחי שצריך להשפיע ולצאת מחוסר האונים הזה מול הממשלה ומול ראש הממשלה. העם ינצח את ההחלטות הלא מובנות, האכזריות"
"אנו שומעים את המשפחות שקברו את האנשים רק לא מזמן - מה עוד צריך? איך עוד ניתן לזעזע? מה עוד צריך לומר? אנחנו שומעים על התנאים שבהם הם מוחזקים, אנו שומעים באיזה מצב הגיעו הגופות לארץ. זה כל כך קשה, זה כל כך מפחיד, ואני לא מצליחה להבין איך זה לא מהדהד. איך ייתכן שעוד מעט שנה שלמה האנשים האלו, האזרחים המעונים, נמצאים שם, כשכל שנייה מוצמדת קת לראשיהם. איך יכול להיות שזה עוד קורה? מה עוד לא עשינו? איך יכול להיות שזה עדיין לא נגמר? הסיוט הזה לא רק שלהם אלא של כולנו", זעקה.
עריכה: אסף חרמוני