שרון אלוני קוניו, אם לאמה וליולי, תאומות בנות 4, נחטפה לשטח הרצועה לצידן ולצד בעלה דוד קוניו בבוקר השבת השחורה. לאחר 52 יום שוחררו שרון והבנות, אך דוד נותר בשבי, והוא עדיין שם, שנה מאותו יום ארור. אלוני קוניו שוחחה עם אודי סגל וענת דוידוב וסיפרה על היום המורכב.
קוניו סיפרה כי היא נמצאת כעת בקרית גת: "חברתי לקהילה לקראת הטקס של הקיבוץ שלנו, מלווים בשיירת אופנועים. אין מקום אחר בשבילי להיות בו היום מאשר שם, בבית שלנו. אנחנו עושים את טקסי ההתייחדות בקיבוץ עם כל הקהילה, וזה יהיה יום קשה מאוד".
התאריך היום קשה לה מנשוא: "הבוקר פקחתי את העיניים והבנתי שעברה שנה וששום דבר לא השתנה. זה נותן את הכאפה, את ההבנה שעברה שנה עגולה מהטבח הנוראי שהיה. אני חושבת על דוד שיושב שם במנהרות וחושב לעצמו שעברה שנה והוא עדין במנהרות. אני פשוט רוצה אותו בבית".
אות החיים האחרון התקבל מדוד, דרך המשוחררות האחרונות שיצאו בעסקה. כיצד חיים עם שתי ילדות קטנות באי הוודאות הזו? קוניו סיפרה: "לבנות קשה, יש להן התעסקות מובנת שאבא לא כאן, והן רוצות לעשות דברים מסוימים רק איתו. זה קשה לחיות בשלוש, שנחזור להיות משפחה ושנשאיר את הדבר הזה כנקודה כואבת בעבר, ולא כמשהו שמגדיר אותנו. קשה לי שאני לא יודעת מה איתו. אני רק מתפללת שהוא חזק, הוא ואחיו ובת הזוג שלו - ארבל".
מלבד הגעגוע הגדול לאביהן, הבנות מתמודדות בעצמן עם טראומת השבי. אימן הסבירה: "הבנות פותחות את זה מרצונן. הן משחזרות כל דקה משם. משהו שהוא כל כך טראומטי נצרב בתודעה. אמה מדברת על הימים שהיא היתה עשרה ימים לבד. היא מספרת לאן לקחו אותה ושלא טיפלו בה. יש הרבה נקודות כואבות שעלו שם. לצערי לא נדע בדיוק מה היא עברה שם בעשרת הימים ההם לבד"
ומה לגבי האמון שנסדק? "זה משהו שיצטרך להיבנות עם הזמן", אמרה שרון והדגימה מה עבר עליהן בשבוע שעבר: "כשהיו האזעקות של המתקפה האיראנית וניסיתי להרגיע אותן במקלט. אמרתי להן שהכול בטוח, והן אמרו לי שגם בבית הישן אמרתי להן שהכול בסדר, והרעים לקחו אותן מהחלון. מבחינתן החדר הבטוח הוא החדר הכי לא בטוח".
היא מאמינה כי דוד חי וממתין לשחרורו: "כשהן שואלות אם אבא מת, כל עוד אין לי סימוכין לזה אני אומרת להן שאבא חוזר. אם נקבל בשורה אחרת נתמודד איתה בשעתה, אבל אני לא מקבלת כזאת אופצייה".
קוניו הביעה חשש מכך שסוגיית החטופים תישכח: "פעם זה היה הנושא שפותח כל מהדורה. מדובר בחיים של אנשים, ופתאום מדברים על חוק גיוס, על איראן, על הצפון. כמובן אלה דברים מוצדקים, אבל למה נרמלנו את זה? זה לא עוד אייטם. זה בעלי שיושב ונרקב שם, זה משהו שצריך לפתוח איתו ולסגור איתו כל תכנית, לא משנה איפה".
היא סבורה כי המדינה לא עושה מספיק כדי להשיב את בעלה, ואת יתר 100 החטופים: "לבוא ולהגיד שהצד השני לא משתף פעולה, זאת הדרך הכי טובה להתנער. אם נרשה לעצמנו למסמס את זה, יהיה נוח לממשלה להעלים את זה. יש חטופים בעזה כבר עשור, וראינו שהמדינה העלימה ובלעה את זה".
"גם הציבור לצערי הרב מרגיש עייף ומותש מהעובדה שאתה יוצא להילחם ולהפגנות, ואתה מקבל את הברקסים מהממשלה", אמרה בצער והוסיפה: "אז אתה אומר: למה אני עושה את זה? נכון, זה מייאש, מי כמוני יודעת, אבל אני יודעת שיש לי שתי ילדות לטפל בהן. כל הציבור צריך להבין שהוא ההורה שלנו, ואם הוא לא יחזיק אותנו אנחנו נקרוס. אל תשכחו אותם, אל תתנו להם להישאר שם. זה מרסק. שיסתכלו על רון ארד. אין יותר אינדיקציה מזה. אם לא נעשה את הרעש, הם ידאגו להעלים את זה לחלוטין מסדר היום. הייתי בטוחה שגג חודש חודשיים אחרי הוא יצא. זה כמו סכין בלב להבין שעברה שנה, ושהוא עדין בגיהנום הזה".
עריכה: אחיעד לוק
"