אילנית סוויסה, תושבת כפר עזה, חשבה שהמחבלים שחדרו לקיבוץ לא יפספסו את ביתה. באורח פלא היא ובני משפחתה שרדו את הטבח הנורא. סוויסה סיפרה על הרגעים האיומים בממ"ד, על דברי הפרידה ועל התחושה שהסוף קרב.
"אני כמעט לא מכירה מישהו שנשאר אותו הדבר", הודתה. "אנחנו אבלים על קהילה שנעקרה מהמקום שלה, אנחנו אבלים על בית. אין לנו בית. שום דבר פה לא שלי. אנחנו אבלים על חברים שלנו שעדיין נמצאים בעזה. אותם מנהיגים מנהלים אותנו, אותם אנשי צבא מצעידים אותנו לאותם מקומות. אני באמת לא יודעת מה אנחנו מסכמים כאן. צריך לעשות חשבון, כולנו".
על אותו יום סיפרה: "נכנסנו לממ"ד ונעלנו את הדלת. לא יצאנו לאורך כל 16 השעות שהיינו שם. אמרתי לבתי שנאמר 'שמע ישראל' רק כשהמשחית יהיה מחוץ לדלת. הייתי בטוחה שנמות, ובגלל זה התחלתי להיפרד. חשבתי שכל מדינת ישראל נכבשת. מתישהו חברים מפתח תקווה וחיפה אמרו 'תחזיקו מעמד'. חיכיתי שיחלצו את הילדים והנשים".