"הייתי בהלם באולם, אימהות פרצו בבכי מר"
יצחק אור, אביה של אלה אור שנהרגה באסון בנחל צפית, בתגובה להרשעת מנהלי המכינה: "לנו ברור שהייתה פה המתה בקלות דעת, אני חושב שהשופט טעה"
אתמול (א'), 6 שנים לאחר אסון נחל צפית שגבה את חייהם של עשרה חניכים מהמכינה הקדם־צבאית בני ציון, הורשעו מנהלי המכינה יובל כאהן ואביב ברדיצ'ב בגרימת מוות ברשלנות. יצחק אור, אביה של אלה אור ז"ל שנהרגה באסון, הגיב על ההחלטה.
"אני הייתי בהלם באולם, הורים שלידי פרצו בצעקות, אימהות לידי פרצו בבכי מר. יום קשה מאוד, כי אם זו לא המתה בקלות דעת, אני לא מבין מה כן המתה בקלות דעת", סיפר האב השכול על היום הקשה אתמול בבית המשפט.
אור הביע אכזבה מהחלטת בית המשפט: "התאכזבנו מאוד. האסון הזה היה נוראי. לנו ברור שהיתה פה המתה בקלות דעת, השופט בדבריו ציין את חומרת העבירות של שני הנאשמים. אחר כך הוא ריכך את זה בהאשמות שונות ומשונות, והוריד את חומרת העבירה לגרימת מוות ברשלנות".
לדבריו, "אני לא משפטן ואני לא השופט, אבל אני חושב שהשופט טעה. לא הבנתי מהרגע הראשון איך יכול להיות שבאסון כבד כזה, שנהרגו בו עשרה ילדים, מתנהל משפט על ידי שופט אחד. הוא בשר ודם. בתחילת הדברים שלו הוא אמר שמדובר במקרה חריג. מדובר ב-10,000 עמודי פרוטוקול. שום אדם, שיהיה המוכשר ביותר, לא יכול לקבל החלטה מושכלת. לא הבנתי מלכתחילה מדוע משפט שכזה לא מתקבל על ידי שלושה שופטים. אני מקווה שיוגש ערעור לעליון בפני שלושה שופטים, שיהפכו את הקערה".
עם זאת ההחלטה אם לערער תהיה תלויה בגזר הדין שייפסק על שני המורשעים: "אני לא בטוח שנגיע לערעור בעליון, כי השופט ציין שמדובר בעשר עבירות של גרימת מוות ברשלנות. אני מצפה שהעונש שלהם יהיה מקסימלי, החוק מאפשר לשופט לקבוע שלוש שנים מקסימליות כפול עשר. ברור לי ששני הנאשמים לא ישבו בבית הסוהר שלושים שנה".
"נחכה לגזר הדין, נעמוד בבית הדין וקולנו, של ההורים השכולים, יוכל להישמע בבית המשפט", אמר והוסיף: "נדרוש את העונש המקיסמלי. כולי תקווה שהשופט שבתחילת דבריו דיבר על חומרת הדברים, יגזור עליהם עונש ראוי של כמה שנים טובות בכלא".
אור סיפר מדוע דרישתו למיצוי הדין מהשניים חשוב לו כל כך: "הילדים שלנו לא יחזרו, חיי אדם במדינת ישראל הפכו למשהו כל כך זול, וזה לא יעלה על הדעת. אני מקווה שהוא יחמיר איתם בעונש כדי למנוע את האסונות הבאים".
"מכינת בני ציון סיכנה את החניכים במשך הרבה מאוד שנים"
לטענתו המכינה התנהלה באופן מופקר בקביעות ובמודע: "מכינת בני ציון הלכה על הקצה, היא סיכנה את החניכים במשך הרבה מאוד שנים. זו היתה שיטת עבודה. במכינה הזו היו מחויבים לדווח על כל אירוע בטיחותי לדווח למשרד החינוך. הם לא דיווחו על שום אירוע.. רק כשישבנו שבעה הגיעו אלינו עדויות מבוגרי המכינה על זלזול בבטיחות במכינת בני ציון בצורה בלתי רגילה".
בדיעבד גילה מקרה חמור שאירע עוד לפני האסון: "בגיבוש שנה לפני, כמעט קרה אסון. היה יום חמסין, והמכינה התעקשה לצאת לטיול, ובנס הגיעו לחלץ אותם. המכינה השתיקה את הסיפור, ואמרה לחניכים: אל תספרו בבית, הכול עבר בשלום. האירוע הזה נודע לעולם בשבוע שישבנו שבעה. מנהל מכינה שהסתיר את האירוע מההורים של החניכים, זו לא המתה בקלות דעת?"
עריכה: אחיעד לוק
