מורה, נבוכים
מהו תפקיד איש החינוך במערכת היחסים בין התלמיד להוריו? • דותן לוי ושלומית רז מעגן על המשולש שלא מדברים עליו מספיק • פרק 08
כל אדם שהיה פעם תלמיד בבית ספר, ומן העבר השני - כל הורה, מכיר את הקשר המורכב בין הורי התלמידים למורים בבית הספר. היכן ניצבים אנשי החינוך במערכת היחסים המורכבת בין הורה לבנו, ומה ניתן לעשות על מנת להפוך את אותה מערכת יחסים למיטבית? בפרק השמיני בפודקאסט 'דרוש כפר' בהגשת דותן לוי ושלומית רז מעגן, התייחסו השניים לתפקיד המורה עבור התלמידים והוריהם.
"תגידי, פעם הזמינו את הורים שלך לבית הספר?", שאל דותן בפתח הפרק. "אני רוצה להפתיע ולומר לך שהתשובה היא כן", השיבה שלומית. "מורה חטפה קריזה עליי. הפרעתי לה, להרגשתה. אמא שלי התייצבה כמו שצריך ולא הבינה מה היא רוצה ממנה האמת. זה היה מבהיל. איך להגיד את זה לאמא? להורים שלי? אבל היא באמת לא הבינה למה אי אפשר היה לפתור את זה בינינו - אני והיא. היא סימנה את המורה כאזור בעייתי אפילו". "לימים היית מורה. הזמנת הורים?", הוסיף לוי. "הזמנו הורים", טענה רז מעגן. "לא הזמנתי באופן יזום בעקבות בעיות משמעת. לרוב זה היה מביך".
בתגובה, אמר דותן לוי: "תמיד כאשר אנחנו מדברים על תקשורת בין מורים להורים זה סביב אתגר, בעיה, בעיית משמעת. לא מדברים על קשר - מדברים על שיקום, תיקון, משהו שהשתבש וצריך לתקן. אז מה הפלא שנער או נערה שומעים שהמורה רוצה לדבר עם אבא או אמא הם נלחצים? מה הפלא שאבא או אמא מקבלים שיחה מהמורה הם שואלים: 'מה הוא או היא עשו?'. היום אני רוצה שנדבר על ייצוגים אמינים של שלמות הורית - מערכת היחסים בין אנשי ונשות החינוך לבין הורי החניכים. הרי כמחנכות ומחנכים אנחנו עונים על פונקציות הוריות, אמורים לדאוג לצרכים הרגשיים של הנוער, הצרכים הקיומיים. בתפיסת דרך כפר מדברים על 4 פאות שדה שמציגות כשלים מובנים של קהילת חינוך. לדוגמה, לא צודק ולא טבעי שנער או נערה בגיל ההתבגרות יעצבו את הזהות המגדרית, לאומית, אישית במרחב מוסדי. זה צריך לקרות במרחב משפחתי, באופן טבעי, בבית".
"זיהינו שחלק גדול מבני ובנות הנוער שאנחנו זוכים לחנך מתחילים לגבש את הזהות שלהם במרחב המשותף שלנו", הוסיף. "חשבנו שזה לא צודק ולא הוגן שזה יהיה במוסד. לכן אחד העקרונות של פאות השדה לאפיין את העקרונות המוסדיים הוא 'אני רוצה להיות מוסד אבל כמה שפחות מוסדי'. בראש ובראשונה זה בא לידי ביטוי באינטראקציה ביני לבין הנערים. הקשר בינינו לא פונקציונלי. זה מפגש אנושי מצמיח. הדבר המשמעותי ביותר הוא שאנחנו לא הורים, אנחנו לא משפחה, אבל רוצים להיות כמה שיותר עבור הנוער. אם במוסדיות אני רוצה להכיר בזה שאני מוסד ורוצה להיות כמה שפחות בפונקציות ההוריות שהמחנך ממלא, אני צריך להכיר בכך שאני לא תחליף להורים, ואני רוצה להיות הכי קרוב שאפשר כדי שהנער והנערה יקבלו את מה שהורות מיטבית אמורה להעניק להם".
בתגובה, שיתפה שלומית: "אני יכולה להיזכר במקרים שהיו לי, שלפעמים אולי כן רציתי להיות סוג של תחליף גם כדי להרגיש משמעות אבל בעיקר כדי לא להכביד על ההורים. לא ממקום משתלט בתחושה שלי אלא ממקום שמנסה רגע לרכך להקל על החיים של התלמידים וההורים. אני מבינה עכשיו שזה מניע שאולי טהור אבל לא באמת מקדם - היה בי משהו שניסה לחסוך מההורים את הדבר הזה. מעניין שהתחלת עם השאלה האם הזמינו את ההורים שלי. כי באמת אנחנו מזמינים הורים ברגעים קשים וברגעים מורכבים. שוכחים להתקשר שיש משהו משמח, להזמין שיש משהו טוב - יש יותר מודעות לזה בשנים האחרונות אבל זה דורש מאמץ ותשומת לב שלנו. יש את הזמן בו מזמינים את ההורים אלינו לקהילת החינוך בבית הספר - ימי הורים, אירועים מיוחדים. יש את הזמן בו אנחנו יכולים להגיע אל הבית של התלמיד לביקורי הורים, ואז אנחנו האורחים ולא המארחים".
"חלק גדול מההורים בגיל ההתבגרות נבוכים מבואסים ומתביישים בהתנהגות של הילדים שלהם, ולילדים לא תמיד קל - מאוד קשה לצמוח שאנשים שאתה מאוד אוהב ומעריך מתביישים בך", הבהיר דותן. "התפקיד שלי כמחנך בגיל ההתבגרות זה שכל אם ואב שכל הורה ישמח ויראה את הטוב, והתפקיד שלי זה להיות זה שמאיר את הטוב. כשדיברנו על שפה מייצרת מציאות בהקשרים אחרים, מספיק שיש ילד אחד שאין לו הורים על מנת שאני אקרא לאסיפת הורים יום קשר משפחתי, כי הקשר הוא מה שחשוב ואני רוצה שכולם יגיעו למפגש הזה בצורה שהיא שווה".
עריכה: אחיה כהן ומיכל קדוש
