להלך בין הטיפות
כיצד אנחנו, כמחנכים, יכולים לתווך לתלמידנו את המציאות הכאוטית מפרוץ המלחמה? • דותן לוי ושלומית רז מעגן על המצב המורכב • פרק 10
מלחמת חרבות ברזל אילצה אותנו להתמודד עם מציאות חדשה לגמרי, כאוטית ועצובה הרבה יותר משהכרנו. כיצד מתווכים זאת לתלמידים כמחנכים? מהי הדרך להחזיק יחד את העצב והכאב, ובאותה נשימה לטעת תקווה? בפרק העשירי בפודקאסט 'דרוש כפר', התייחסו דותן לוי ושלומית רז מעגן לתקופה המורכבת, ולזווית החינוכית שלה.
"אנחנו מקליטים פרק מיוחד לתקופה שבה אנחנו נמצאים, והאתגר הגדול ביותר לחנך במלחמה", תיאר דותן בפתח הפרק. "לחנך במציאות כל כך קשה וכל כך כואבת. האם יש למחנכים תפקיד מיוחד, משמעותי? האם אנחנו מצליחים לשמור על משהו יציב עבור הנערות והנערים שלנו כשהמציאות אומרת אי יציבות, אי שפיות? האם כמחנכות ומחנכים אנחנו יכולים להתיימר לייצר אי של יציבות או אי של שפיות?".
בתגובה השיבה שלומית: "להיות איש של יציבות? זה מעניין כי אני יותר ויותר מבינה שהציפייה שלנו לרגע של יציבות, לרגע של שפיות, זה כבר קשה. אמרת לעצמי 'אולי אנחנו כמחנכים צריכים להבין שהאתגר שלנו בתקופה הזו ולעוד הרבה שנים, זה לחנך במציאות משתנה. זה חלק מהסיפור של העידן ושל הדור הזה כנראה, מציאות שכל רגע משתנה לנו מול העיניים. אבל זה אתגר גדול כמחנכים להתמודד עם הדבר הזה, אני חושבת שזה מגביר כנות".
חלק גדול מהלך הרוח בתקופה האחרונה מורכב משכול, זאת נוכח נפילתם של חיילים רבים מפרוץ המלחמה, והירצחם של כל כך הרבה אזרחים, בין אם בשבי, ובין אם בבוקר השבת של שמחת תורה שביעי באוקטובר ואחריו. "איך מחנכים כשאני יודעת שהתלמידים הבוגרים שחינכתי, שאנחנו רגילים שהם מגיעים לפעמים לבקר, ופתאום להבין שהם לא?", אמרה שלומית בכאב. "לדבר על הכאב הזה עם משפחה שכולה זה כאב מוכר. למחנכים שכולים אין לפעמים את הטייטל, את ההגדרה, ההכרה, ואת המקום".
"ב־7 באוקטובר, בן דודתי משה אוחיון יצא להגן על הבית עם בנו אליעד", שיתף דותן. "הם מאופקים. כשהם הבינו שיש יריות, הם לא דמיינו את גודל הקטסטרופה, הכאב והחושך על פני תהום. לצערי הרב הם מצאו את מותם בהגנה על הגנת תושבי אופקים. זה ביטוי נוראי 'מצאו 'את מותם'. הם נרצחו, נפלו מות גיבורים בקרב. כל הטרמינולוגיה שאנחנו מכירים מתגמדת לעומת המציאות הלא מוגדרת והכאוטית שחווינו". "ברגע בו הבנו שהם לא בין החיים, הרגעים האלה שלנו כמשפחה להריץ תמונות ברשת, הייתה תקווה שאולי חטפו אותם, איזו תקווה הזויה ומטורפת. לעבור על סרטונים, לזהות תמונה, בניגוד להנחיות שמשחיתות את הנפש. כשלא ידענו שהם אינם בין החיים ולא זוהו או שוחררו לקבורה הגיע שוטר לפתח הדלת, הוא היה נבוך ובא לבקש סליחה. שרית, רעייתו של משה ואימו של אליעד, אמרה לו 'פה לא מתנצלים על זה שחיים'".
בהמשך הודה לוי: "יש את המושג הזה, אשמת הניצולים. באחד הרגעים שרית דמעה קצת בצורה הכי מתבקשת, והשוטר שבא לנחם אומר לה 'את צריכה לבכות בראש מורם. את צריכה לדעת שזו זכות גדולה, הבן שלך ובעלך מתו על קידוש השם, אין דבר גדול בעולם מזה'. שרית הסתכלה עליו ואמרה לו 'זה באמת דבר גדול למות למען הערכים שאתה מאמין בהם, אבל הדבר הכי גדול בעולם זה לחיות למענם. אנחנו צריכים לחנך על קדושת החיים, לחיות למען הערכים שאנחנו מאמינים בהם".
את הפרק, חתם דותן בתפילה אישית עבור החברה הישראלית: "אם יש משהו שאני מייחל ומאחל לו, הוא שהחברה שלנו תדע להיות מרחב בטוח, וזה התפקיד שלנו, מחנכות ומחנכים. התפקיד שלנו הוא לייצר מרחב בטוח שכל אחד יוכל להיות ולרקוד כמו שהוא. לכולנו יש חסרונות, פגמים ויתרונות, ולא על כולם רואים. קשה לקום מהאבל, מהשכול והאובדן, ודווקא העשייה עשויה להחזיר את תחושת הטעם והמשמעות".
עריכה: אחיה כהן ומיכל קדוש
