עסקת החטופים: "שמחה גדולה, עם זאת - מעורר דברים"
לואיס הר, שנחטף ב-7 לאוקטובר ושוחרר, שיתף בתחושותיו על העסקה: "סוף סוף מתחילים להחזיר את כולם, חשוב להתגבר ולהמשיך הלאה"
כמעט שנה עברה מאז שוחרר לואיס הר לאחר 129 ימים בשבי חמאס על ידי כוחות צה"ל במבצע צבאי שנערך ברפיח. בריאיון ל-103fm הוא סיפר על העשייה שלו עבור החטופים שנותרו מאחור וחשף כיצד החיים שלו השתנו מאז השחרור מהשבי.
"אני בסדר, ממשיכים. עבר מהר הזמן בשנה הזאת", אמר הר בפתח הריאיון.
על עסקת החטופים הגיב: "זה מה שצריך להיות. השמחה גדולה שמתחילים להחזיר את כולם. יחד עם זה, זה מעורר הרבה דברים ומחזיר אותם לתקופה ההיא. אבל צריך להמשיך הלאה, העיקר שיחזירו את כולם".
חמשת החטופים מקיבוץ ניר יצחק כבר בביתם, כפי שהעיד: "נחטפנו חמישה מקיבוץ ניר יצחק. הנס הוא שהיינו ביחד בכל התקופה. חמישה בני משפחה, וכולם חזרו לארץ ולא השארנו אף אחד מאחור".
"אני לבוש יפה ושם עניבה, אפילו בחתונה שלי לא התלבשתי כך"
חייו השתנו מאוד מאז שב: "אני מתעסק בהסברה, וכל הזמן אני במטה או בכיכר או איפה שרוצים אותי, גם בארץ וגם בחו"ל, וזה מה שאני רוצה, רחוק מהקיבוץ ומהחיים הרגילים שלי".
בין היתר מצא עצמו הקיבוצניק הצנוע מהנגב נפגש עם שועי עולם, בהם האפיפיור. הוא העיד: "לפני חודש וחצי הייתי אצלו. כל החיים שלי השתנו בערב אחד. אני לבוש יפה ושם עניבה, אפילו בחתונה שלי לא התלבשתי כך. לא חלמתי על חיים כאלה. מבקשים אותי בכל מיני מקומות. נפגשתי עם ממשלת ארגנטינה, זה מיוחד, זה שונה".
הוא נשאל כיצד הוא מרגיש. על כך השיב: "אני חזק, אני בריא. ברור שאני עם טיפול כל הזמן ושהטראומה תישאר. בסופו של דבר, כל מה שאנחנו עושים הוא כדי להציל את כל החטופים ולהחזיר אותם הביתה".
"הגענו למצב שאכלנו פיתה אחת ליום, מחולקת בין פרננדו לביני"
הוא סיפר כיצד עברו עליו הימים הארוכים בשבי: "עניין של מזל. יש כאלה שעברו מצבים קשים ויש כאלה שפחות. לא הייתה בי פגיעה פיזית, אבל הייתה הרבה לוחמה פסיכולוגית. היו אומרים לי לחזור לארגנטינה, שהארץ רק שלהם, שנתניהו רוצה להרוג אותנו והוא לא רוצה לחתום על שום הסכם, שהמדינה על הפנים ועדו מעט הכול ייפול. כל האינפורמציה שקיבלנו היא מהם, לא ראינו טלוויזיה ולא שמענו רדיו, לא כלום".
עם זאת הוא וחבריו החטופים האמינו כי הם ישוחררו בסופו של דבר: "תיארנו לעצמנו שיש צה"ל. אותנו לא הצילו, וחיילים מסביב לא היה. הרושם שלנו הוא שזה זמני, וצה"ל קיים. על כל המצבים שהם תיארו לנו אמרנו לעצמנו שזה בלתי אפשרי. בדיעבד היו דברים נכונים והצטערנו עליהם".
חיי היום־יום בשבי היו לא פשוטים. הוא תיאר: "אנחנו יושבים או שוכבים, מספרים על החיים שלנו, משחקים בעל פה, ומעבירים את הזמן איכשהו בקושי. היינו לבד הרבה פעמים, אבל הם היו בסביבה. שמרו עלינו גם משני הבניינים הצמודים, היה אסור לנו להתקרב לחלון, אבל בתוך החדר היינו די חופשיים. היינו צריכים לבקש אישור ללכת לשירותים או למטבח. היו מקומות שהיה אסור לנו להסתובב שם. בהתחלה היה אוכל, כי הם התכוננו, אבל הגענו למצב שאכלנו פיתה אחת ליום, מחולקת בין פרננדו לביני. אכלנו חתיכה קטנה בכל פעם כדי שיישאר לנו לכל היום".
הקושי הרב ביותר עבורו היה מעצם העבודה שהוא בשבי: "יחסית לנו היה טוב כי נפלנו אצל חוליה טובה יותר. היה אחד שהיה טיפה יותר אנושי מהאחרים, שלא נתן להם לפגוע בנו, אבל זה היה עניין של מזל. כוח ההישרדות גרם לנו להמשיך ולנסות להעביר את היום כמה שיותר בטוב. מה שהחזיק אותנו היה הידיעה שהממשלה שלנו לא משאירה אנשים מאחור, והביטחון שאנחנו יוצאים", הסביר הר.
עריכה: אחיעד לוק
