"אם המדינה תצטרך לעזור לי - לא בטוח שאקבל עזרה"
מדוע יהודי בריה"מ טובים כדי להילחם, אך לא זוכים ליחס שווה? • אלקס ומרדכי על התופעה • טימור, חייל מילואים שעלה מאוקראינה, על החוויה • פרק 06
בוקר השבת השחורה העמיד, אולי בפעם הראשונה בעשורים האחרונים, את תחושת הביטחון שלנו במבחן. מנגד, מה שהיה ברור מאליו לאורך כל הדרך לאנשי ונשות המילואים, ולישראלים רבים באופן כללי, הוא שכולם קופצים ומסייעים ככל יכולתם, גם אם לא קיבלו צו 8 או שאינם כלולים במצבת המילואים.
כחלק מהמילואימניקים הרבים, התגייסו לא מעט יהודים הנמנים עם עולי בריה"מ לחזית ולעורף, ובאופן מוזר, חלקם עדיין לא מרגישים שהם חלק אינהרנטי מהמדינה. מדוע אותם ישראלים ויהודים טובים כדי להילחם, אך לא כדי להתחתן בלי בירורי יהדות או להיקרא רוסים ולא ישראלים? בפרק השישי בפודקאסט 'יותר יהודי ממך' בהגשת אלקס ריף ומרדכי אסקין, התייחסו השניים להשפעת המלחמה על תחושת השייכות של יהודי בריה"מ, ושמעו איך זה מרגיש כשמגנים על הבית אבל לא ממש חשים חלק ממנו.
"שמים בסימן שאלה את השייכות שלנו", פתח מרדכי. "אחרי 7 באוקטובר חלחלה הבנה שכל יהודי בעולם שמסומן כיהודי עלול להירצח חלילה, להיחטף וליפול בקרב. לא רק הגורל הקשה הזה, גם מבחינת הברית המשותפת שלנו, בשבועות הראשונים הרגשנו סולידריות, כולם התנדבו מכל העולם. ראינו את זה בסקרים בדצמבר 2023 - 70 אחוזים אמרו שתחושת השותפות שלהם התחזקה עם כל חלקי העם היהודי בעולם, עם כל חלקי החברה הישראלית. 71 אחוזים אמרו שהם רואים בזרע ישראל חלק מהעם היהודי". "לרגע הייתה תחושה שכל המחלוקות בצד ואנחנו בברית משותפת", הודתה אלקס. "מהצד השני כאשר שככה הטראומה הראשונית, ראינו ששום דבר לא נעלם. שנה וחצי אחר כך זה צף מחדש. אנחנו רואים איך זה להיות ישראלי דובר רוסית, להתגייס, להיות הכי חלק מהעם היהודי, בזמן שהממסד הרבני ממשיך להדביק עלינו תווית של סימן שאלה במקרה הטוב.
במהלך הפרק, שוחחו אלקס ריף ומרדכי אסקין עם טימור, שעלה מאוקראינה לפני עשור, התגייס לצה"ל, ונלחם במילואים מבוקר השבת השחורה. "תהליך ההתאקלמות היה קל יחסית", סיפר על עלייתו לארץ. "אני ישראלי, בטוח כמובן, יש לי מדינה מקורית, אבל גם יש לי מנטליות של אוקראינה. אני מגדיר את עצמי כיהודי כי כל הילדות היו לי חגים - סבתא שלי עשתה לנו את כולם. לא ידעתי שאני לא יהודי על פי ההלכה. רק כשעליתי לישראל התחילו לספר לי שיש הבדל בין להיות יהודי כעם לבין יהודי כדת".
"ידעתי לאן אני צריך ללכת - אני הולך להגן על המדינה"
על ההתגייסות ללחימה ב־7 באוקטובר, אמר: "לא היה לי צל של ספק. התארגנתי ישר, ויצאתי תוך שעה בלי לשאול את המפקד. ידעתי לאן אני צריך ללכת. זה משהו שידעתי שאני צריך לעשות. אני הולך להגן על החברים, על המשפחות, על המדינה. עשיתי חצי שנה של מילואים, ואחרי הפסקה של 3 חודשים התגייסתי שוב ל־3 חודשים. מצד אחד אני אדם ואזרח - אני עושה משהו מעצמי. מצד שני, אם המדינה תצטרך לעזור לי אני לא בטוח שאני אקבל את העזרה. אבל אני תמיד מוכן".
מיכה קופין, שנולד במרכז קליטה בנוף הגליל לעולים מחצי האי קרים, מורה למתמטיקה ואזרחות וחבר מועצה בנוף הגליל, שיתף אף הוא בפרטים על תחושותיו נוכח שירות המילואים הארוך. "היום אני הרבה יותר ישראלי ממה שגדלתי להיות", תיאר. "נולדתי בארץ אבל גם הרוסית שלי וגם תפיסת הזהות שלי הוכרעה בעקבות העובדה שההורים שלי היו מספר חודשים בארץ שנולדתי. בדיעבד גיליתי שהמסמכים של אמא שלי, לגבי היהדות שלה, לא הוכרו על ידי הרבנות. בשלב מסוים הבנתי שאני לא רוצה להוכיח כי אין לי מה להוכיח. נתתי צ'אנס לגיור של נתיב בצבא, הכרתי שם את אשתי, אבל עלו לי כל מיני שאלות של אמונה - האם אני צריך להוכיח בפני הרבנות שאני יודע שאני יהודי, שיש לי דם יהודי, שאני אזרח שווה זכויות, האם אני צריך להתחייב בפניהם לחיות אורח חיים דתי חרדי כשאני יודע שזה שקר".
על שירות המילואים, סיפר: "אני יודע שמבחינה ציבורית אנשים מעריכים אותי ברמה האישית וברמה של מה שאני עושה. אני משרת כתף אל כתף עם חבר'ה חובשי כיפה, עם חבר'ה מכל המינים ומכל הגוונים ומבחינתי, זו הרעות האמיתית של עם ישראל. זו ברית לוחמים ברית דמים שנכרתה במלחמת חרבות ברזל. אני חושב שהולך להיות פה תהליך חברתי ופוליטי עמוק, שימשיך גם לרובד הלאומי. הולכים לקרות פה דברים גדולים בעקבות המלחמה, דווקא על בסיס שירות המילואים והגדרת הזהות הישראלית".
אלכס פרידמן, שעלה לארץ מאזרבייג'אן בגיל 12, איש חינוך ששירת מעל 350 ימים במילואים, סיפר על התלאות שעבר כשניסה להתחתן עם רעייתו דרך הרבנות, והבהיר: "פתאום בעצם לא היה מובן שאנחנו יכולים להתחתן ברבנות. באותו רגע אתה ממש פועל הישרדותית: מה אני צריך? מה המטרה? להתחתן. מה צריך לעבור בשביל זה? גזענות? השפלות? סבבה. רק בוא נעבור את זה. יכולתי לשים את זה לחלוטין בצד, את העלבון והכאב. זה לא השפיע על הישראליות שלי ועל האהבה שלי למקום הזה. אמרתי את זה לאמא שלי, לילדים שלי - המקום הזה נתן לנו חיים. זה ביני לבין המקום. היה לי ברור שכל עוד אני עומד על הרגליים אני הולך להגן על הבית. זה לא היה קשור בשום דרך".
עריכה: מיכל קדוש
