מורה לחיים
דותן לוי ושלומית רז מעגן אירחו את איש החינוך ד"ר חיים פרי ושמעו על תובנותיו במהלך השנים • פרק 12
לכל אחד מאיתנו יש מורה שהיה כה משמעותי לעולם שלנו, כך שלא באמת סיימנו להיזכר בו ולהיעזר בו בתום שנת הלימודים. בפרק ה־12 בפודקאסט 'דרוש כפר' אירחו דותן לוי ושלומית רז מעגן את איש החינוך ד"ר חיים פרי ויחד נזכרו בנקודות מרכזיות לאורך הקריירה החינוכית ובאתגרים שבדרך.
"יש לך מחנך שאתה זוכר שהשפיע על הבחירה שלך בחינוך ועל עיצוב הזהות החינוכית?", שאל דותן תחילה. "כן, היו שניים, ושניהם מגיעים מעולמות מנוגדים, ואני חושב ששניהם ארוגים ושזורים בתוך מי שאני", השיב פרי. "לאחד קראו יוסף אש ז"ל, מחנך בבית הספר ויצמן בעכו ששם למדתי בילדותי. האיש היה מסור לילדים. השני היה הרב מנחם אופן מישיבת בני עקיבא מכפר הרא"ה, שהיה שורד שואה ויצא משם מחוזק באמונתו. הוא היה שם עבורנו".
עוד הוסיף: "כל אחד הוא חוליית המשך של המורים שהיו לו, והחוליות מגיעות אחורה עד יוחנן בן זכאי. העוצמה של החוליות מועברת בדנ"א. הן מחוברות אחת לשנייה. החוליות חזקות מאוד, ואת העוצמה הזאת של החוליות האלה אנשים מעבירים. אנחנו תמיד אמרנו שילד, גם אם הוא בא מהתנאים הכי כאוטיים, ופתאום עומד מולו אדם - מחנך, ואתה מרגיש שאיזשהו מגנט פנימי של לכידות פנימית מושך אותך אליו. הדבר הזה מתבטא באכפתיות שהוא מקרין, שאי אפשר לטעות בה, ואני חושב שלכל ילד ונער יש רדאר סמוי כזה, לזהות אם בתוך האיש הזה יש משהו מוצק ומגנט שאני נמשך אליו, או שזה חלול וזה עובר דרכו, וזה רק מעורר יותר פעולות פורקן ויותר מרד, כי הצדק הטבעי אמור להעניק לנו המשכיות. מורים גדולים, מורים שאכפת להם מאיתנו. עמנואל לוינס, היהודי הגדול, הגדיר חינוך כהכנסת אורחים - שאתה מכניס את הילד, את הנער, לתוך הדומיין שלך, וזה בעצם מה שהזין אותי כל חיי".
חינוך כהכנסת אורחים
"זה מעניין ההגדרה של חינוך כהכנסת אורחים", אמרה שלומית. "כי אתה חיים גם ניהלת כפר נוער, שזה מקום שהמהות שלו זה הכנסת אורחים, אבל אני רוצה לשאול אותך - דיברת על המחנך שלא ויתר עלינו, איפה ומתי אתה הרגשת שמחנך לא מוותר עליך?"
"לגבי הרב אופן למשל". שיתף חיים. "הגעתי מאוחר מאוד לכפר הרא"ה. צורת החינוך שם בישיבה לא מצאה חן בעיניי, הייתי מתוסכל מהמורים, ארזתי הכול ורצתי דרך הפרדסים לתחנה 921. איך שאני רץ אל הכביש עם המזוודה שלי, שבה כל מה שיש לי נמצא בפנים, כדי לחזור לבית, לבית שממנו ברחתי, אני רואה אותו רץ אחריי. האיש הזה, הרב מנחם אופן, רץ אחריי, חוטף ממני בכוח את המזוודה ורץ איתה בחזרה לישיבה. גילויים כאלה, ויש עוד גילויים, הם אומרים לך שזה מעבר לאכפתיות, שזה בעצם מה שקוהוט קורא לו זולת עצמי, זאת אומרת שאתה מרגיש בזולת את העצמי, ואי אפשר לטעות בדברים האלה. או המחנך יוסף אש בעכו, הוא חלה, ושכב חולה במיטה, ועוד לא היה לו את הטלפונים וכולי וכולי וכולי, והוא שלח שליח לשאול מה שלומי. אני חושב שזאת הייתה אימו, השליחה. הוא המורה, טרוד בעניינים שלו, ועדיין אכפת לו ממני".
"מאוחר יותר, בשנים הראשונות שלי כמורה, שוב היו לי מורים גדולים". סיפר חיים. "אני מדבר על שמעון בן פזי - מנהל בית הספר הרואה בשדרות, שם התחלתי את הקריירה שלי. שמעון בן פזי, דבורה אשתו ואנחנו היינו קומונה די קטנה. היו 150 ילדים, והיינו צריכים ללמד אותם מ־8:00 עד 12:00 ולשלוח אותם הביתה".
"הבית היה בנוי מפחונים, וההורים הגיעו ממרוקו, עבדו בעבודות מזדמנות והיו מבולבלים ממה שנחת עליהם", הוסיף. "יחד אמרנו - הילדים הם גם הילדים שלנו. זה נגמר בכך שהם היו איתנו מ־7:00 בבוקר ועד 19:00 בערב. לימים אחד מהם, מאיר רביבו ז"ל, שהיה מנהל בית ספר תיכון באשקלון, שאל אותי: 'בסוף היום הייתם מספרים סיפור והוא אף פעם לא נגמר. איפה אני משיג את הסוף שלו?'. אמרתי לו: 'מאיר, הסיפור הזה נבנה על הסיפור שלכם - אתם הייתם הגיבורים שלו".
"חיים, הפודקאסט שלנו עוסק בתפיסת חינוך דרך כפר, שמבוססת על הניסיון ועל התורה שאתה מביא", אמרה שלומית. "כשאני שומעת את הדברים, אני מבינה שזה נבנה תוך כדי תנועה". "כן, אני אגיד, אחת החוויות המעצבות של חיי הייתה העלייה מאתיופיה". ענה חיים. "היינו שם משנות ה־80 הראשונות כשהגיעו הילדים האלה, הנחשונים הראשונים, בדרך לא דרך והשאירו שם את ההורים שלהם והבינו שהם מפלסים את הדרך להורים, והם באו מהכפר באתיופיה. לימים גם היינו בכפרים באתיופיה ולמדנו מה פירוש החינוך בכפר".
בסיום טען: "הילרי קלינטון כתבה It takes a village to raise a child, כן? אבל הכוונה היא שכל האלמנטים, כל הסוכנויות שמסביב, צריכות להיות מתואמות בגידול הילד. אבל אנחנו למדנו משהו יותר מזה על הערבות הדדית, על האפשרות ללמוד מכל מבוגר, המטלות שהילדים מקבלים מגיל מאוד מאוד צעיר. החינוך בכפר הוא חסד נעורים אדיר. ואני חושב שאת חסד הנעורים הזה צריך להעביר היום לכל הילדים ששטופים בגריה חושית ובנרקיסיזם שמושך אותם אחורה במקום להתבגר. אנחנו חייבים היום לייצר מצב שכל מסגרת חינוכית היא בעצם כפר עבור הילד. וזה הסוד הגדול של דרך כפר - לייצר את הכפר של האנושות שממנו כולנו יצאנו, שראינו אותו באתיופיה, ראינו איך גדלו הילדים שם, ראינו איזה חוזקות היו לילדים האלה שהגיעו. הילדים האלה, כל אחד מהם עצר בתוכו את הדנ"א של הדורות שלפניו, דורות מאוד חזקים".
"אני חושב שתנועת חינוך חייבת לצמוח מלמטה", הבהיר ד"ר חיים פרי בסיום הפרק, "מאנשים שמאמינים בחינוך. אני חושב שהמורים והמחנכים האמיתיים הם אלו שמרגישים את הדחף. יש תשוקה וכישרון, וגם חרדה למפעל הציוני - לאן הוא הולך? וזה מוטל על כתפינו. לכל אורך ההיסטוריה מורים היו אלו שהורו את הדרך".
עריכה: אחיה כהן ומיכל קדוש
