גזענות, מעזים לדבר על זה
כיצד מתמודדים עם מגוון התרבויות מהם מגיעים התלמידים שלנו, ומהי הדרך להפסיק לפחד מהשוני? • דותן לוי ושלומית רז מעגן עשו לנו סדר • פרק 11
אנשי ונשות חינוך זוכים לפגוש מגוון רחב של תלמידים, מעדות, תרבויות ומוצאים שונים. כיצד מתמודדים עם המגוון, ומשתמשים בצדדים החיוביים שלו במקום להיבהל? בפרק ה־11 בפודקאסט 'דרוש כפר' בהגשת דותן לוי ושלומית רז מעגן, התייחסו השניים לנושא וחלקו מניסיונם העשיר.
"אני רוצה לפתוח עם סיפור מתחילת הקריירה שלי", פתחה שלומית. "אני מחנכת צעירה בעפולה. מגיעה מחנכת למתמטיקה שלימדה בכיתה שלי ואמרה שזרקו עליה נפץ, היא יודעת מי עשה את זה והיא לא חוזרת לכיתה עד שהילד לא מטופל. עוד לפני שאני מתחילה לבדוק, מגיע אליי ילד נסער ואומר לי 'שלומית, זה לא אני'. הוא טען שבגלל שהוא שחור, לדבריו, כי הוא היה תימני, תמיד מאשימים אותו, ושהפעם זה לא הוא".
בתגובה, השיב דותן: "יש פה סוגייה שממש מעסיקה אותי ואני חושב שצריכה להעסיק אותנו כהורים, כנער או נערה, שמסתובבים בעולם עם תיוג שמקשה עליהם להיות מי שהם. אני רגע רוצה להיות עם המורה המבוהלת, הפגועה, ועכשיו אנחנו בסאבטקסט מאשימים אותה בגזענות. איתה אני רוצה להיות, ולהביא סיפור של חטא שלי, וזה הולך איתי. טיול לילי של תלמידים ותלמידות וכמה שלא רצו להיות בשטח נכנסו לאוטובוס, סגרו אותו מבפנים ונעלו את הנהג מבחוץ. הגיע אליי הנהג נסער, אני מסתכל, סורק את כל מי שבאוטובוס וברור לי מי עשה את זה. צעיר ממוצא אתיופי. הוא פתח את הדלת וזה לא היה הוא, ולאחר המקרה הוא ממש התקשה לסלוח לי. עד סוף השנה הוא לא הסכים לדבר איתי".
"יש נערים ונערות בחברה הישראלית שמרגישים מופלים ומקופחים על רקע מוצאם, דתם, זהותם ושפתם", אמר לוי. "חלק מרכזי בתפקיד שלנו כאנשי חינוך זה לחזק תחושת שייכות. השד העדתי עדיין בבקבוק - האם זה רק הסיפור של יהודי אתיופיה, או של אותו נער יוצא תימן, האם נערות נערים אחרים לא חווים אפליה?".
"הדבר הראשון זה לדעת להגיד נכון את השם שלהם"
בהמשך, הדגישה שלומית: "יש בנו מימדים כאלו - אצל חלק סמויים יותר ואצל חלק מובהקים, בוא נעז לדבר על זה כי זה משפיע על דרך ההתמודדות שלנו. בוא נתחיל במקומות בהם הרגשנו שאנחנו פחות סופרים את התרבות. כנערה לא חשתי אפליה, אבל בהמשך הבנתי שהמון סיפורים על תרבות המוצא שלי לא היו חלק משיעורי היסטוריה, והשאלה היא למה. כדורי הוא כפר נוער שיש בו בית ספר שחרט על דגלו את הרב תרבותיות. אני כמורה קיבלתי רשימה של הכיתות ואני קולטת שמות שאני לא יודעת להגיד. הדבר הראשון זה לדעת להגיד נכון את השם שלהם, לחקור על העדה. זה עזר לי ללמוד ולהכיר. אחרי שחינכתי תלמיד מסוים הוא הזמין אותי לחתונה שלו, ורק שם גיליתי שאמא שלו לא דוברת עברית. בכלל לא חקרתי מאיפה הוא עלה, הוא היה סוג של נעלם. קיבלתי אותו כמו שהוא. בדיעבד אמרתי שפספסתי המון דברים שיכולתי לחקור, להעביר, ולדעת".
"יותר קל ללמד בכיתה הומגנית, אך יותר נכון לחנך בכיתה הטרוגנית", אמר דותן. "אם זה קל זה לא חינוך מוצלח. לכל אחד יש את האחר שלו, והאחר שלי לא בהכרח האחר שלך. מחנך ומחנכת הם הפנים היפות של החברה הישראלית. הם צריכים לזהות את הנכס בכל אחד מתוך המגוון - האם תרבות המוצא שלי היא חלק מהמרחב הלגיטימי? חד וחלק כן. אנחנו רואים את כל הגוונים והם אמורים להישזר לתרבות ישראלית רבת פנים. היא כואבת, מורכבת, נוקבת, אבל זיהיתי את האחר שהוא בהכרח מעיד על משהו שחסר. אם אני בהכחשה, החיסרון הזה מאיים עליי, אני מייצר את הדמוניזציה של האחר הזה".
עריכה: אחיה כהן ומיכל קדוש
