מסע מתחת למים
יולה רייטמן, לוחמת מוסד לשעבר, על המבצעים החשאיים והמסוכנים בעומק סודן להעלאת יהודי אתיופיה לישראל • פרק 15
בני העדה האתיופית עברו דרך לא פשוטה בדרך לישראל, לעיתים באופן סודי וחשאי. בפרק ה־15 בפודקאסט 'המוסדניק' בהגשת איש המוסד לשעבר אבנר אברהם, אירח אבנר את יולה רייטמן, לוחמת מוסד לשעבר שניהלה בסודן במשך 3 שנים מלון שמשמש כיסוי של המוסד כדי להבריח את יהודי אתיופיה לישראל.
"המלון שימש לנו כבסיס", תיארה רייטמן. "זו היה התירוץ למה נמצאת שם חבורה מוזרה של אנשים מכל מיני ארצות אירופאיות שונות ומשונות. זה היה תירוץ למה אנחנו צריכים דלק ומכוניות, אבל אם יש לך מלון שאתה מפעיל, אתה צריך גם אנשים, דלק, גנרטורים. זה פעל לגמרי כמלון, רצינו סתם ליהנות, אבל הגיעו אורחים ותיירים, והיו תקופות שהיינו מלאים. רק להמציא כל מיני תפריטים מכלום, זה היה ממש קשה. בזכות הצלילה הגעתי למבצע הזה. שם פגשתי את דני לימור, אבי המבצע. אם לא הוא, המבצע היה דועך. הוא אדם נחוש עם מוטיבציה והתמדה. למרות כל מיני קשיים ותקלות, ולמרות שהמוסד רצה לבטל, הוא לא ויתר ושכנע אותם להמשיך. דני הגיע לאילת, התעניין ושאל אותי שאלות מכל הסוגים. מה עשיתי ואיפה נולדתי, עניין אותו לדעת שהגרמנית שלי היא שפת אם, ועל הידע שלי בנושאים שקשורים לתיירות. הייתי בעסקי הים, והכול מאוד הלהיב אותו".
עוד הוסיפה: "הוא הציע לי לבוא ולעבוד איתו, ולא אמר לי לצורך מה. הוא פגש את רובי, בן זוגי לצלילות, כשחרשנו את ים סוף. רובי גויס למבצע כי הוא היה איש שייטת. הוא היה צריך אנשים שעוסקים בפעילות ימית כדי לבנות את הפעילות סביב הים. המבצע נבנה בהתחלה בשיתוף חיל הים, יותר מאוחר נכנס לתמונה גם חיל האוויר. הייתה אוניית חיל הים שהוסוותה לאוניה מסחרית, נצבעה בצבעים אזרחיים והייתה עושה שיוטים כספינת מסחר, ובבטן הספינה התחבאו לוחמי שייטת. פעם חודש או חודשיים, בלילה בלי ירח היה נערך המבצע. היו אורחים במלון. היו לי 18 עובדים מקומיים. היה בחור יהודי שהסתובב בסודן כי הייתה שם קבוצה של יהודים שעשתה הרבה רעש, ואני חושבת שהוא ידע שקורה משהו. הייתי בדיוק בארץ, אבל אני יודעת שהוא זיהה את הסלט הישראלי. זה הוסיף לאגדה".
"זה נראה לי כמו הרפתקה מסרט או ספר"
"לא פחדתי, נורא התרגשתי, זה נראה לי כמו הרפתקה מסרט או ספר", הודתה יולה. "כל הרפתקה מאוד מושכת אותי. כשעליתי על מטוס בציריך, הוא היה מלא בסודנים וערבים, וזה היה עולם אחר. אני מתארת לעצמי שאף אחד לא חשב שאני ישראלית. הגעתי לח'רטום ומשם הגעתי לפורט סודן. הגעתי למלון שנראה כמו בסרט 'קזבלנקה', כאילו הזמן עמד מלכת. היו שם רק מאווררי תקרה וערבים עם תרבוש שהולכים עם מגשי תה. הכול נראה כאילו הוא לקוח משנות ה־30 באפריקה הקולוניאליסטית. הם באו לאסוף אותי, ולא אשכח את הנסיעה הראשונה שלי במדבר, והגעה למקום הנידח הזה. אתה נוסע בים של כלום בחול. הנהג של הכפר, הוא היה המרגל של המקומיים, וחשדנו בו. יום אחד עשיתי לו תרגיל כדי לקבל הוכחה שהוא המרגל שלהם. בכפר עוד לא היו אורחים, ואין שם מים זורמים. הכי מרתק שבאותו לילה הייתה לנו מערכת שמע אז שמנו בטהובן, וישבנו לארוחת ערב עם הטבחים המקומיים. זה היה כל כך מוזר, מי שומע בטהובן בחוף הים של סודן?".
בסיכום, תיארה יולי רייטמן, לוחמת מוסד לשעבר, את המבצעים ההרואיים בעומק סודן: "היינו יוצאים בלילה לים, ןהיה לנו צי של רכבים. הם היו יוצאים ממחנות הפליטים לנקודה מסוימת, והיה פעיל שלהם שהיה דואג לפגוש אותנו. בחור שהיה במחנות סיפר לי על התנאים הקשים, ואיך אנשים מתו שם. את הקטע הזה לא ראינו במו עינינו. הם היו באים עם 12 סירות ומעבירים אותם מהחוף. אלה אנשים שלא ראו ים מימיהם. הם סמכו עלינו. היו בין 8,000 ל־10,000 איש שהברחנו בעזרת חיל הים לאילת, ואחר כך בעזרת חיל האוויר. היה נוחת הרקולס בלב מדבר. פעם מצאנו אישה זקנה לאחר שהמטוס המריא, ונאלצנו להחביא אותה בדירת מסתור בחרטום. למלון לא הכנסנו אף יהודי. עשו עלינו סרט ב'נטפליקס': 'מועדון הצלילה בים האדום'. לא רציתי להידחף, אבל זה היה מרתק. הם בחרו את הסיפורים שלנו, ובנו על זה עוד כמה דברים כיד הדמיון. הם נתנו לזה אופי יותר מדי אמריקני, אז לא מודגש מספיק שזה על ישראל ועל יהודים".
