"זה דבר נוראי מה שקורה עכשיו - זו לא שואה"
אלה גלפרין, שורדת שואה ודיירת בבית ההורים של ויצו, על תלאות המלחמה, ההבדל בינה לבין אירועי 7 באוקטובר, והציווי לאופטימיות • פרק 09
אלה גלפרין, שורדת שואה בת 90 ודיירת בבית ההורים של ויצו, חשבה שחוויותיה הקשות ואובדן בני משפחתה במהלך מלחמת העולם השנייה יהיו הדבר הקשה ביותר לו הייתה עדה. לפני חמש שנים איבדה את בתה יחידתה לאחר מאבק במחלת הסרטן, ונאלצה לגלות ב־7 באוקטובר, כמו כולנו, שתחושת הביטחון שלנו לעולם לא תשוב להיות כשהייתה. בפרק התשיעי בפודקאסט 'פרק חדש' בהגשת מיכל פעילן, אירחה מיכל את אלה לשיחה על ההבדלים בין תלאות השואה לבוקר השבת השחורה, קורותיה ההיסטוריים, והציווי שלה להישאר אופטימית למרות הכל.
"אני חושבת שאני כאן כמו כל דיירת, כמו כל ישראלית, ובמיוחד כמו כל יהודיה, עוברת את המלחמה הארורה הזו וחושבת על אנשים שמחכים שנציל אותם", פתחה. "אני לא יודעת מה עליי לעשות כדי להציל אותם. אני בת 90, ואף אחד לא ייתן לי רובה, או ייתן לי לפנות אל אלה שמוכרחים להציל את האנשים שיושבים במנהרות של האויב המר הזה. אני חושבת שזה אחד הדברים שמטרידים אותי וגם את בעלי, וגם את כל היהודים בעולם ובמיוחד אצלנו בארץ".
"לדעת שיש אנשים שנמצאים בשבי? מה שמטריד אותך ואת בעלך, לאורך כל הדרך ומה שאת אומרת, זה לדעת שעדיין אנחנו ב־2025, ויש אנשים שנמצאים בשבי חמאס"
בתגובה, השיבה אלה בחיוב, ושיתפה: "כן, כי אני זוכרת שלפני 50 שנה כשהגעתי לארץ, השיר הראשון שלמדתי היה 'אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה'. עברו 50 שנה ושוב אנחנו במלחמה. זה מאוד כואב לי. עברתי את כל הגיהנום של הילדים. אבא שלי היה טייס קרב, ומוקדם בבוקר הוא העיר אותי ואמר בקול שלא שמעתי מעולם: 'את מוכרחה לקום עכשיו, לשתות חלב, לתת יד לאמא וריבוצ'קה ולהיכנס לאוטובוס שמחכה ליד הדלת'. לא שמעתי כזה קול בחיים. לקחו אותנו כל הילדים והאימהות שגרו בבסיס הצבאי, והיו צריכים להעביר אותנו לקייב, ומשם עמוק לברית המועצות".
"אני לא מפחדת עכשיו"
"השואה קרתה כיוון שלא הייתה לנו מדינה, כיוון שלא היה מי שיגן עלינו", טענה גלפרין. "זו לא שואה מיכל, זה דבר נוראי מה שקורה עכשיו, אבל יש מקום שבו אנחנו יכולים להיות בטוחים. כששואלים אותי מה אני עושה בזמן הסירנות, אני פותחת דלת, יוצאת לפרוזדור וזה מקום מוגן ואני לא מפחדת. בזמן השואה לא הייתה דלת שאני יכולה להיות מוגנת באמצעותה. אני לא מפחדת עכשיו, אני מאוד כועסת, אבל לפחד לא כי אני בטוחה שיצילו אותנו ושנציל את עצמנו פה. אני מקווה שאני צודקת, ואוי ואבוי אם לא, אנחנו נתגבר ונשחרר את האנשים שלא יכולים להיות כרגע בשנייה הזו איתנו. יש לנו מדינה, בעלי היה בצבא והנכד שלי היה בצבא, והנין שלי רק בן 11. יש לנו את החלק שאי אפשר היה לצפות שיהיה בזמן השואה - את המדינה שלנו".
בסיום, הסבירה אלה גלפרין: "יש לנו אויב מר אויב שהוא זרע השטן, הם לא בני אדם ואי אפשר להגיד שהם כאלה, ואי אפשר להגיד חיות כי חיות בחיים לא עשו את מה שהם עושים. הילדות שלי עד גיל 7 הייתה הכי מפונקת ואוהבת. כל המשפחה מקייב נספתה בשואה, והגענו לארץ רק ארבעה אנשים, ופה לא היה אף קרוב אלא רק אנשים טובים שקיבלו אותנו".
"בתי נפטרה מסרטן, אז נשארנו בעולם רק אני, בעלי, הנכד והנין שלנו", סיפרה בכאב. "אני זוכרת שכשהתחילה המלחמה וכולם נכנסו לפניקה, בא אופיר הנכד שלי ואמר 'זה לא מקום שאפשר לגדל בו ילדים, אני רוצה לקחת את יוני ולנסוע'. התחלתי להסביר לו מה זה אנטישמיות, ואחר כך הבנתי שאני צריכה לחכות ואמרתי לו 'אם תיסע, אל תדאג לנו כי אנחנו מוגנים, אמנם מפחדים, אבל לא בצורה של לעזוב את המקום הזה".
בסיום הריאיון, שוחחה פעילן עם שרון זיגדון, מנהלת בית ההורים של ויצו, על החיים בבית ועל החשיבות של ליווי איכותי ומכבד לבני הגיל השלישי. "בית ההורים של ויצו הוא ביתם של 108 דיירים ותיקים, המנהלים ברובם שגרה עצמאית ובריאה", שיתפה. "הם נהנים מחיי קהילה פעילים, פעילויות תרבות מגוונות ומרחבים ירוקים בלב תל אביב. בין הדיירים חיים גם 35 שורדי שואה, וכל אחד ואחת מהם מקבלים מעטפת אישית הכוללת ליווי רפואי וסוציאלי צמוד 24/7, הניתן על ידי צוות מקצועי ומסור. המוסד כולל מחלקות לעצמאיים, תשושים וסיעודיים - וממוקם בסמוך לבי"ח איכילוב ומוקדי התרבות והפנאי המרכזיים בעיר. הטיפול בגיל השלישי אינו רק חובה מוסרית, אלא גם ביטוי לערכיה של חברה מתוקנת. כשאנו משקיעים בליווי רפואי, רגשי ותרבותי לאוכלוסייה הבוגרת, אנחנו לא רק שומרים על כבודם, אלא גם מאפשרים להם להזדקן בתחושת שייכות, ערך ומשמעות".
עריכה: עומר אוקון ומיכל קדוש
