"המורה תפסה לי את הראש ודפקה אותו בלוח"

1494

נילי שמואלי, שורדת שואה בת 95, התארחה באולפן ושיתפה בסיפור חייה, על ההתעללות שחוותה, הליכת המוות הבלתי נגמרת והביקור ברומניה אחרי המלחמה

במהלך תוכנית מיוחדת ליום השואה ב-103fm, אירחה מרסל מוסרי את נילי שמואלי, שורדת שואה בת 95 מתל אביב. בעדות יוצאת דופן, שיתפה שמואלי את מוסרי בזוועות שחוותה כילדה במהלך השואה – זיכרונות קשים המלווים אותה עד היום.

"נילי חגגה במרץ האחרון 95", סיפרה מוסרי. "היא יפה, מפוארת, העיניים שלה זוהרות, יש בה חיות – וזה מה שחיכיתי להגיד לה".

שמואלי זוכרת היטב את הילדות שלה לפני פרוץ האנטישמיות: "היינו משפחה קטנה, רק שני ילדים – אחי ואני. שמרו עלינו כאילו היינו יהלומים. אבל התחילה אנטישמיות, התחילו להתעלל ביהודים".

הלילה שבו הכול השתנה חרוט בזיכרונה: "אני זוכרת שהתעוררתי מתחת למיטה. אימא שמעה אנשים. קבוצה של צעירים נכנסה לבתים ושחטה משפחות שלמות בלילה. קמים בבוקר – ואין משפחה. אף אחד לא התעניין".

"המורה דפקה לי את הראש בלוח – התעוררתי בבית חולים"

שמואלי תיארה גם את ההתעללות האכזרית בבית הספר: "המורה ידעה מי יהודי ומי לא. פעם קראה לי ללוח, שאלה שאלה במתמטיקה – לא ידעתי. היא תפסה לי את הראש ודפקה אותו בלוח. התעוררתי בבית חולים, עם זעזוע מוח".

הוריה הבינו שעליהם להרחיק את ילדיהם מבית הספר: "בכל מיני מקומות התעללו בנו. בסוף הביאו מורים פרטיים הביתה. מורה הייתה באה ומלמדת אותנו אפילו יותר טוב ממה שלמדו בבית ספר".

"בסוף הגענו ליער – שם הייתה התחנה הסופית"

שמואלי זוכרת היטב את היום שבו נאלצו לעזוב את ביתם: "באו אלינו, אמרו שנהיה מוכנים בחמש בבוקר ליד הרכבת. לקחת רק מה שאפשר לסחוב. זה היה נורא – לא ידענו מה לקחת".

הנסיעה עצמה הייתה תופת: "ברכבת סגורה, בקרון של בהמות, בלי חלונות, בלי אוויר. אנשים דחוסים אחד על השני. לא היה מקום לשבת. סירים שימשו לשירותים. נחנקנו. בסוף הגענו ליער – שם הייתה התחנה הסופית".

ושם, ברגע בלתי נשכח, פגשה לראשונה במוות: "ירדנו מהקרון, רצינו להתפרק קצת, והגענו לבור מלא שלדים. תינוקות. שלדים של תינוקות. אני זוכרת את זה – לא מבוגרים, תינוקות". האימה המשיכה במסע הרגלי הארוך: "ישנו ביער. בבוקר אמרו לנו להתחיל ללכת – לעזוב דברים שאין לנו כוח לסחוב. גשם, בוץ עצום. כל צעד נלחמנו להוציא את הרגל מהאדמה".

שמואלי מתארת: "לא היינו ילדים. הבנו הכול. פחדנו. בכינו. אבא אמר: 'אסור לבכות, שלא יבואו אלינו'".