יום הזיכרון השני ברציפות שמדינת ישראל עדיין בתוך מלחמה. בשנה שחלפה נוספו 316 חללים למניין הנופלים, שניים מהם רק ביום שישי האחרון. 316 בתים שהצטרפו למשפחה הכי עצובה וכואבת בישראל – משפחת השכול. אלמנות, יתומים, הורים שאיבדו את ילדיהם, בני ובנות זוג שמסתובבים בינינו עם חור גדול בלב.
מחר יהיו הרבה ישראלים שיצטרכו לבחור לאיזה קבר ללכת. יהיו גם כאלה שלא יהיה להם קבר לעלות אליו. 59 משפחות שזועקות ומתחננות שיחזירו להן את יקיריהן – אחים ואחיות שלנו שכבר 571 ימים נמקים במנהרות חמאס. יש עוד עשרות אלפי פצועים, רבים מהם בשיקום ארוך, ורבבות מפונים שלא שבו לבתיהם מאז אותה שבת נוראה. יש אלפי מילואימניקים שאחרי מאות ימים שוב קיבלו צווים שקוראים להם להתייצב.
המדינה עוזרת ומסייעת, אבל, ביד השנייה – ממשיכה לשחרר מגיוס עשרות אלפי צעירים, שבבתים שלהם אף אחד לא מפחד מכל דפיקה בדלת.
זה יום זיכרון עצוב וכואב, שנמשך כבר שנה וחצי. מחר בערב נחגוג את יום העצמאות – או לפחות נציין אותו – עם תפילה אחת שתישמע בכל בית: עצמאות לכולם, כמה שיותר מהר. אחרת, לא נוכל לחיות עם עצמנו.