הודו ופקיסטן: "שתי מדינות עם גרעין ויודעות להתנהל"
ד"ר לורן דגן עמוס, מומחית למדיניות החוץ של הודו, דנה על העימות הצבאי בקשמיר והרגיעה: "הודו ופקיסטן לא מאיימות בהשמדה אחת על השנייה"
ד"ר לורן דגן עמוס, מומחית למדיניות החוץ והביטחון של הודו, התייחסה למשבר האחרון בין הודו לפקיסטן על רקע הסלמה צבאית בחבל קשמיר – והסבירה מדוע, למרות העוצמה, דווקא קיומו של נשק גרעיני משני הצדדים עשוי להרגיע.
"זה מתחיל לפני 70 שנה, חבל קשמיר שלא מסופח – לא להודו ולא לפקיסטן – והופך להיות סמל לאומי. מה שמסבך את העניין זה שתי מדינות עם גרעין. אתמול הוכרז על הפסקת אש, אבל לא הוכרז מה קורה עם ההסכמים שהופרו – שזה תקדים, כי זו פעם ראשונה במשך 60 שנה שנוגעים בהסכמים האלה: הסכם המים והסכם שימלה. לא ברור עד כמה האמריקנים באמת היו מעורבים בהפסקת האש, כי הודו דווקא מתגאה בזה שיש לה ערוץ ישיר לפקיסטן – והן מסוגלות לנהל את השיח ביניהן. זה דווקא אמור להרגיע אותנו ששתי מדינות גרעין יודעות לדבר אחת עם השנייה ולא ממהרות להסלים את המצב", הסבירה.
מעבר להיבט האזורי, היא ציינה גם השלכה אפשרית לישראל: "זה משפיע עלינו כי ישראל באופן מסורתי תומכת בהודו, וכבר יש שמועות על דברים שיכול להיות שניתנו על ידי ישראל ולקחו חלק בלחימה. זה יכול לשרת את המתנגדים לישראל ש'הנה, ישראל עוד פעם לוקחת חלק'".
ולמרות הדאגה, היא שללה אפשרות לזליגת הלחימה אל ישראל: "לא. מצד שני, הודו היא שותפה אסטרטגית שלנו – אז צריך להחליט עד כמה אנחנו איתה או לא איתה".
"יש סכסוך, ובתוך סכסוך יש משברים"
לדבריה, למרות עליית מדרגה באלימות – הגרעין דווקא מקבע גבולות מסוימים: "מ־2019 בסך הכול הודו ופקיסטן לא נלחמו. הייתה פה עליית מדרגה מבחינת האלימות, אין ספק, אבל שתי מדינות עם גרעין יודעות להתנהל. ובניגוד לאיראן או למקומות אחרים שאנחנו אוהבים להשוות – הודו ופקיסטן מעולם לא מאיימות אחת על השנייה בהשמדה".
גם הדיבור על נשק גרעיני, לדבריה, אינו מעיד בהכרח על כוונה להשתמש בו: "נכון, כי לפקיסטן אין עוד מה להציע. ב־1999 זו הפעם הראשונה שהודו ופקיסטן נלחמות קונבנציונלית שלשתיהן יש נשק גרעיני. מאז פעם בכמה שנים יש משבר כזה. יש סכסוך, ובתוך סכסוך יש משברים, וכל משבר – הסף עולה. הפעם גם משתמשים בתקיפות סייבר, בשיבושים, במל"טים, בירי טילים שלא היה כמותו – אבל מפה ועד להשתמש בכפתור האדום זה קצת בעייתי".
על פי ניתוחה, עצם קיום הנשק הגרעיני לא בהכרח מצביע על עוצמה – אלא לעיתים דווקא על חוסר ברירה: "שימוש בנשק גרעיני זה אומר שעשית הכול ונפלת – זה דווקא לא מראה על חוזקה. ברגע שיש דיבור על נשק גרעיני, אני קצת יותר רגועה – כי אני רואה, והמשבר הזה הוכיח – שהנה, שתי מדינות עם גרעין, שתי מדינות על חבל ארץ, יודעות לדבר אחת עם השנייה".
