מאתיופיה לירושלים
לרגל יום הזיכרון ליהודי אתיופיה: איאסו מולה על סיפור העלייה המפרך של בני העדה כל הדרך לארץ: "הרבה אנשים נכנסו לכלא רק כי ניסו לעלות לישראל"
יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל מצוין מדי שנה ביום ירושלים – יום של זיכרון וכבוד לאלפי בני קהילה שלא זכו להגשים את חלום העלייה, ונספו במסע הקשה מאתיופיה דרך סודן. איאסו מולה, בנקאי, בעל תואר בחינוך ומתנדב בקהילה, שוחח עם יהודית גריסרו והביא את סיפורו האישי – מסע של תקווה, כאב ואובדן.
"תמיד חשבנו איך עולים לירושלים", סיפר. "שמענו את הסיפורים של סבא, סבתא, וסבא־רב שהיה רב בבית הכנסת בכפר. הייתי בן שלוש או ארבע באותה התקופה, וההסתכלות שלי הייתה בעיניים של ילד קטן. לילה אחד אמרו לנו: 'מחר תתארגנו ותתלבשו' – אז התחיל מבצע משה, תחילת העלייה, והחלום התחיל להתגשם".
מולה מספר על ההתרגשות שקדמה למסע, ועל ההכנות החשאיות שנדרשו באתיופיה העוינת לישראל באותם ימים: "ההורים מכרו את הנכסים, כל כסף הם שמו בכיסים למסע לעבר ירושלים. לא ישנו כל הלילה מהתרגשות – היינו מנותקים מישראל, לא ידענו מה קורה בארץ. חיינו את החלום, את ירושלים של זהב. בחצות אמרו לנו 'יאללה, קמים' – ומתחילים ללכת".
המסע, שהתנהל ברגל, נמשך הרבה מעבר למה שתכננו. "חשבנו שזה ייקח שבועיים – זה הפך לחודשיים", שיחזר מולה. "המסע היה אסור – מי שנתפס נחשב לבוגד במדינה ונכנס לכלא. הרבה אנשים נכנסו לכלא רק כי ניסו לעלות לישראל".
במהלך הדרך המשפחה חוותה טרגדיה אישית קשה: "אנחנו במהלך המסע איבדנו את אחותי. היא נפטרה – היא לא עמדה במסע". מולה מוסיף כי הסכנות לא הסתיימו באובדן ובמחלות: "היו שודדים בדרך. הם ידעו שיש קבוצות של אזרחים חלשים במסע, חיכו בכל מיני פינות. לילה אחד עצרנו בגלל ירייה – שודדים ירו באוויר".
במשפחה של מולה כמעט כל מי שיכל לצאת – יצא. "היו תינוקות, מבוגרים, אבל מי שלא יכלו – נשארו מאחור. בעיקר זקנים שלא יכלו לעבור את המסע המפרך שציפה לנו. הייתה מדריכה שהובילה אותנו בלילות – וצריך לזכור: זה היה ברגל, כל הדרך".
ביום הזה, שבו עם ישראל חוגג את ירושלים המאוחדת, יש מי שגם זוכר את אלו שלא זכו להגיע אליה – ונותן מקום לסיפור ולכאב של הקהילה האתיופית שחלמה עליה במשך דורות.
