זה כתוב בספרים
ריקי גושן התארחה באולפנה של ורדה רזיאל ז'קונט וסיפרה על הספר 'לקסיקון דימויים מספרים', החיבור העמוק למילה הכתובה, וסיפור החיים המרתק שלה
ריקי גושן, מחברת הספר 'לקסיקון דימויים מספרים', התארחה באולפנה של ורדה רזיאל-זקונט והציגה את הרקע לכתיבת הספר. בהמשך השיחה הדגישה את עקרונות החשיבה שמנחים אותה בעבודתה, ופרסה את תפיסת עולמה ביחס לקשר שבין מספר, דימוי ותודעה.
שיחה העשירה את ההקשר התרבותי והרוחני שבו פועל הספר, והמחישה את רלוונטיותו לקהל רחב המחפש כלים להבנת העצמי והעולם. גושן, חוקרת ויוצרת בעלת ניסיון רב, מציגה במקצועיות ובשפה בהירה את עבודת המחקר המרתקת שלה, ומספרת על החיבור לעולם שכולו דימויים – כמו גן שופע בעיצומו של האביב.
בתחילה סיפרה גושן על אהבתה לעולם הקריאה והכתיבה, ולחיבור למילה הכתובה. "אהבתי ספרים תמיד. אהבתי לקרוא כל דבר שנפל לי לידיים מאז שאני זוכרת את עצמי. אהבתי גם לכתוב, ברגע שלמדתי לכתוב. כשגדלתי, איכשהו יצא תמיד שכתבתי על ספרים, וככה קראתי עוד יותר", הזכירה. לדבריה, "תמיד כתבתי – כתבתי סיפורים, כתבתי בעיתונים, ערכתי. תמיד הייתי בסביבה".
כשנשאלה מה הושיב אותה לעבוד על הספר ולאגור לקסיקון שלם המוקדש לדימויים, אמרה גושן שזה לא היה משהו שקרה בהבזק של רגע אחד, אלא תהליך סבוך כמו רקמת תחרה, שבה כל חוט נמצא במקומו.
"זה קרה בשלבים. התחלתי לאסוף דימויים והם התחילו להתרבות, ואז אמרתי שצריך להעביר אותם למחשב ולקטלג אותם לפי נושא. בהתחלה רק אספתי אותם, הקובץ גדל וגדל ואז גם התחלתי לדבר עליהם ולספר לקרובים אליי שאני אוספת דימויים. זה אין-סופי – יש הרבה דימויים ואני אף פעם לא אצליח לאסוף את כולם", הודתה.
גושן התעכבה על הקסם של עולם הדימויים, וטענה שאחד הדברים שעושים דימוי לטוב הוא האפשרות שלו לעטר את הטקסט בעוד רובד שמעמיק את הנאמר. לדבריה, רוב האנשים לא באמת צוללים לעומקם של דימויים, אבל זה בהחלט מעשיר להם את חוויית הקריאה, גם אם הם לא שמים לב לעניין בקריאה ראשונה.
גושן סיפרה שסיווגה דימויים לפי תחומים שונים: "דימויים מורכבים, דימויים משעשעים, ודימויים שמשתלטים על הסיפור, ונהיה סיפור בפני עצמו לכמה שורות. דימויים פיוטיים – יש גם כאלה. אני חושבת שאף אחד לא עשה את זה חוץ ממני. אני בדקתי, וגם בחו"ל אין דבר כזה. הרגשתי שזה מעשיר, שזו חוויה. נהניתי מעצם העשייה הזו".
סיפור משפחתי
השיח בין השתיים הלך והעמיק, ואילו גושן העניקה הצצה לסיפור החיים המורכב שלה, ואמרה: "ההורים שלי שניהם ניצולי שואה, אני נולדתי בתשעה באב, והאגדה המשפחתית אומרת ש־17 איש מהמשפחה של אבא שלי נספו בתשעה באב. אומנם לא ידעתי את זה כשהייתי מאוד קטנה, אבל הייתה לי תחושת שליחות חזקה מאז שאני זוכרת את עצמי, וכשהתחלתי לכתוב חשבתי 'הנה השליחות'."
היא גדלה בלי אבא, הביאה לעולם שתי בנות בלי בן זוג, וסיפרה על הקשר המיוחד עם אמה: "אמא שלי החליטה שאני זה הדבר הכי חשוב שיש לה בעולם והיא החליטה להשקיע כל מה שיש לה בי. היא הייתה אמא מופלאה".
כשנשאלה על התהליך של הבאת הילדות שלה לעולם, אמרה: "הייתי בת יחידה ולא יכולתי לשאת את זה שגם הבת שלי תהיה בת יחידה. הן חברות טובות והן משלימות אחת את השנייה. זה היה דבר נכון. אנשים אמרו לי 'את נורא אמיצה', אבל אני לא עשיתי את זה מאומץ, אני עשיתי את זה מפחד – מפחד שלא יהיה לי ילד. זה כנראה היה צורך ביולוגי, והיא הייתה חייבת להיוולד".
רגע לפני סיום התעניינה זקונט ביצר הסקרנות הטבעי שמלווה את גושן בעשייה המקצועית שלה, והיא סיכמה: "מה שמשך אותי בדימויים זה לראות משהו שלא נראה לעין – אולי דרך דימוי ייפתח לי חלון לראות את העולם".
