"אנחנו אזרחים מיותרים – לא מהמחנה החשוב"
פרופ' יונתן דקל חן, אביו של שגיא שורד השבי ואיש ניר עוז: "לו היו נחטפים בחורי ישיבות, הממשלה הייתה מתבטאת כך?"
אתמול (ה') הודיע צה"ל על השבתם וחילוצם של החטופים החללים ג'ודי ווינשטיין חגי וגדי חגי ז"ל משבי חמאס ברצועת עזה. פרופ' יונתן דקל חן מקיבוץ ניר עוז, אביו של שורד השבי שגיא דקל חן, סיפר על תחושתיו בעקבות השחרור של בני הזוג והתייחס למצבו של בנו.
"יש תחושה שאנחנו אזרחים מיותרים – אנחנו לא מהמחנה החשוב. אני מעלה תהייה: לו ב-7 באוקטובר היו נלקחים מאיזשהו יישוב 79 נניח בחורי ישיבות או בנות אולפנה, האם ממשלת ישראל הזו הייתה מתבטאת מאז כמו שהיא מתבטאת כלפי החטופים? האם הם היו מתייחסים לקהילות האלה כך? ראש הממשלה לא היה מגיע לקהילות האלה?", ביקר הפרופ' דקל חן את התנהלות הממשלה והעומד בראשה.
על השאלה האם תושבי ניר עוז מקבלים סיוע מהמדינה, השיב: "הזדהות? חד משמעית לא. תמיכה רוחנית? לא. יש משרדי ממשלה שעושים מאמץ סביר לשקם את היישוב, שזה החלק הקל, כי צריך לשקם קהילה ששרדה את המכה הקשה ביותר שספג יישוב במדינת ישראל, גם מבחינת ממדי ההשמדה. אין יישוב יותר. אחד מתוך 3.5 חברים בקיבוץ – או שנחטף או שנרצח באותו היום", הזכיר איש ניר עוז.
דקל חן הוסיף: "בחרתי לעלות ארצה ב-1981 ממניעים ציוניים ולשבת על גבולות ישראל מאז – זאת כבר לא אותה המדינה. אני לא מדבר על עם ישראל אלא על ממשלת ישראל. אנחנו מילאנו את החוזה הבלתי כתוב של כל יישובי הגבול. אבל אז הגיע הכישלון הקולוסלי וראש ממשלה שמסרב שייחקר כמו שצריך".
על השבת גופותיהם של חבריו לקיבוץ ג'ודי ויינשטיין וגדי חגי ז"ל אמר: "עבור המשפחה יש פה נחמה. ליבי איתם לחלוטין, אני מכיר את המשפחה מאז שהם הגיעו לניר עוז לפני עשורים רבים, כך שחיינו משולבים זה בזה הרבה מאוד שנים. יחד עם זה, החזרתם של ג'ודי וגדי היא תזכורת קשה ביותר להפקרה של אותו יום, לכישלון העצום של צה"ל והממשלה באותו היום ולהפקרה שאנו חשים מאז". הוא הזכיר כי קהילת ניר עוז מצפה לשיבת כל בניה: "אנחנו יודעים בוודאות שיש לנו עוד שמונה חללים ועוד ארבעה חטופים בעזה - חיים. הזעם רק הולך ומתעצם, לפחות אצלי".
הוא שיבח את כוחות הביטחון בהחזרת הגופות ארצה, אך הזכיר כי ממתינים שם חטופים חיים שאי אפשר לחלץ בכוח: "יש הוקרה עמוקה לחיילי צה"ל האמיצים ולאנשי השב"כ, שבשילוב של אומץ לב ותחכום הצליחו לאתר את הגופות. אנחנו צריכים גם את החטופים החיים".
"הלחימה בעזה מסכנת עוד יותר את החטופים החיים"
הוא הזכיר: "גם בני וגם שאר החטופים החיים שיצאו בינואר ופברואר מעידים שהלחימה בעזה מסכנת עוד יותר את חיי החטופים החיים. הפצצות צה"ל, קריסת המנהרות והפאניקה של השובים מאיימים באופן ישיר ומיידי על חיי החטופים שנשארו בחיים. אז אין פה טיפת שמחה, יש פה שילוב של נחמה למשפחה ולקהילה, אבל חרדה עמוקה להמשך דרכנו גם כעם, שניתן להקריב את חייהם של אלה שאולי עדיין בחיים מבין החטופים".
הוא סיפר על בנו ששוחרר בתחילת השנה מהשביו: "שגיא שוחרר באמצע פברואר. מצד אחד הוא נס מהלך – עצם זה שהוא ואחרים מחטופי ניר עוז שרדו את 7 באוקטובר, ואת הגיהינום עלי אדמות שהוא ואחרים סבלו במנהרות עזה – זה נס. הוא חזר הילד שלי, והחיבור עם המשפחה הוא לא יותר מאשר אושר צרוף. אבל שגיא יעיד על עצמו שהוא לא יכול להיות בן חורין עד שאחרון החטופים בבית. זו התחושה החד משמעית אצל כולם. אין לנו ברירה אלא להשיב כמה שיותר בחיים את כל החטופים עד האחרון".
הוא התייחס בפירוט לעתיד קיבוצו החרב: "ניר עוז צריך להיבנות מחדש, להבדיל מיישובים אחרים שקרו בהם זוועות. אני לא מודע לתאריך, אבל יותר חשוב – מי יחזור? חלק ניכר מהמשפחות הצעירות והוריהם כבר החליטו שהם לא מסוגלים לחזור לניר עוז. כל שביל וכל פינת רחוב הם אתר זיכרון למישהו שנרצח, מישהי שנאנסה, מישהו שנחטף. לכן אנחנו מחפשים פתרון אחר כקהילה".
"לא אעניק לנכדיי ירושה של שנאה תמידית ולחימה תמידית"
הפרוספסור נשאל אם דעותיו הפוליטיות השתנו לאחר הטבח. תשובתו מורכבת: "יש שתי תחושות מתנגשות. 300 מחבלי נוח'בה ירדו על הקיבוץ באותו הבוקר – זה מחריד אבל לא מפתיע מבחינת הרצון שלהם. הגיעו אחריהם מאות רבות של בוזזים שבאו – מסבתות ועד לילדים קטנים, ואלה אנשים שהאמנתי בהם בליבי. אנשי העוטף הם אנשי שלום, אז יש תהיות ענקיות אצלי. אבל אני לא אעניק לנכדיי ירושה של שנאה תמידית ולחימה תמידית – לא בשביל זה אבותנו הקימו את מדינת ישראל הריבונית. יכול להיות שזה נוח לפוליטיקאים מסוימים שכך זה יימשך, אבל זו לא נדוניה שארצה לתת לנכדיי ולנכדים שלכם. אנחנו חייבים משהו אחר שלא מבוסס על הרג ולחימה".
עריכה: אחיעד לוק
