סיפורם של העוזבים
לרגל יציאת הספר 'אלו שעזבו' ורדה רזיאל ז'קונט אירחה את הסופר אור סיגולי לשיחה על תהליכי היצירה, ונסיבות החיים שמחזירות אותנו לבית ההורים
'אלו שעזבו' בהוצאת מ.מזרחי מגולל את סיפורו של יאיר, גבר צעיר שבשל מצוקה כלכלית נאלץ לשוב להתגורר ביישוב הקטן בו גדל. דבר מוביל לדבר, והוא מגלה עוד כמה חברי ילדות שיוקר המחיה הכריע גם אותם, וגם הם שבו חזרה לנקודה בה הכל מתחיל. מכאן העלילה הולכת ומסתעפת ויוצרת עוד ועוד דרמה. בתוך כל הדרמה הפועמת הזו ביקשה ורדה רזיאל ז'קונט לארח באולפן את יוצר הספר אור סיגולי לשיחה עמוקה על תהליכי הכתיבה שהובילו אותו ליצור את פיסת הכנות הכתובה הזו.
סיגולי מצליח לשלב בין דרמה להומור, מתייחס לתחושה של דורו, דור שלא זכה לרשת ביטחון, ומתמודד עם לא מעט אירועים קשים בשנים האחרונות, ומצליח לייצר 'סיפור התבגרות' לא קונבנציונלי של אנשים שכבר היו אמורים להתבגר, אבל מכורח הנסיבות נשארו מאחור.
"קודם כל אני צריך להתוודות - השם הזה הוחלף, הוא לא היה השם המקורי של הספר. השם המקורי, שאיתו רצנו בשנתיים של העריכות, היה 'אלו שחזרו'. אז הגיע ה־7 באוקטובר והאימה הגדולה שעדיין מלווה אותנו בעקבותיו והמחשבה להשתמש 'באלו שחזרו' כשהשורש ח.ז.ר כל כך טריגרי ומציף. המציאות שינתה את המסלול", אמר סיגולי בפתח הריאיון.
בתקופה בה כתב את הספר כיהן סגולי, המנהל האומנותי של פסטיבל הקולנוע ירושלים, כמנהל האומנותי של סינימטק חולון. הקורונה, אותה המגפה שהצליחה לסגור את העולם במלוא מובן העולם, השתוללה ברחובות, ועוד ועוד מקומות החלו להיסגר. "אמרתי לעצמי 'יש מצב שכל מה שהרווחתי עד עכשיו מתפורר', ובאותו הרגע היה פחד מאוד גדול, והאופציה היחידה הייתה לעבור להורים. יש לי משפחה נהדרת, אבל זה בעייתי. אם אני חוזר הביתה לטבעון זה יעזור לי? ומשם הסיפור הזה התחיל להתגלגל". לדבריו, מה שהוא חווה מהדור שלו היא התחושה המתמשכת של 'לעמוד על הקצה'. "אנחנו רואים את זה שנה אחר שנה – יוקר המחייה, מגיפה, מלחמה".
סיגולי ביקש להבהיר שחוץ מהנופים של טבעון, המקום עליו כתב הוא אחר. "המקום המתואר, להוציא את הנופים, זו לא טבעון. יש חוויה מאוד ספציפית של לגדול במקום קטן כשאתה מרגיש חריג ושונה. כשאתה גדל במקום קטן אין לך את ההבנה שיום אחד אתה תראה עוד אנשים ותמצא את המקום שלך. זו תחושה של 'זה מה שיש לי ועם זה אצטרך להסתדר כל חיי', אין את הפרופורציות האלה".
השיחה הקולחת בין השניים הלכה והעמיקה. סיגולי סיפר שהוא התמקד בכתיבה בדמויות שהיו רחוקות ממנו. "התרכזתי בכל האנשים שלעולם לא אהיה כמוהם – הספורטאים, אלו שיצאו לדייטים, וכל מיני כאלה שאני עמדתי מולם ובהיתי מפוחד והמום. אני סבלתי מבריונות ודברים כאלה, והדבר הכי טוב שאפשר להגיד לילד שסובל מזה הוא שגם הבריונים סובלים ממשהו. זו לא הקלישאה של 'אין ילד רע, יש ילד שרע לו'. אני מאמין שיש ילדים רעים, אבל כל אחד נרדף על ידי משהו ואף אחד לא מרגיש במקום. בטח לא בגיל הזה. אני באמת מאמין שלכל אחד יש את הדרך בה הוא מרגיש חריג, והשאלה היא האם הוא מראה את זה או לא".
ז'קונט לא יכלה לדבר על הספר מבלי להניח זרקור על דמותו של יאיר, דמות שמגדירה את עצמה בספר כסופר, וכששואלים אותו למה הוא חזר למקום בו גדל סיפר שבא לבקש השראה וחושב לכתוב על המקום. סיגולי טען שהדמות של יאיר בעצם מפילה את כל מה שהיה לה רע בחיים על המקום. ז'קונט מצידה ניתחה את הדמות בעין בוחנת, והגדירה אותה כ'הומו מוכחש'. "אנחנו מרגישים שיש רב רובדיות באישיות שלו".
אי אפשר היה לסיים את השיח בלי לתת במה לנדב, דמות נוספת שמככבת בספר. רגע לפני סיום סיפר סיגולי על הדמות המעניינת, ואמר: "הוא משקר לכולם, הוא הישרדותי. בשונה מיאיר לנדב הייתה חוויה יותר טובה – הוא יודע לשלוט על הסביבה, ולא היה מאוים. הוא חצב לעצמו מקום בטוח. הוא יכול היה להיות חבר מעולה, הוא דאג להם. הוא לא יודע איפה המקום שלו באמת ולא יודע מי".
