"הרבנות הראשית - מודל לא נחוץ ומיותר"
הרבנית לאה שקדיאל, האישה הראשונה שכיהנה במועצה דתית, על האורתודוקסיה המתונה והקשר שלה ליהדות הרפורמית • פרק 19
במשך שנים, הציגה המדינה לציבור הישראלי את היהדות האורתודוקסית כברירת המחדל היחידה, אבל בעקבות פעילות התנועה הרפורמית, זה כבר לא המקרה, ובתוך האורתודוקסיה עצמה יש זרמים שונים ודעות שונות. כיצד נראית האורתודוקסיה המתונה, ומה הקשר שלה ליהדות הרפורמית? בפרק ה־19 בפודקאסט 'הרפורמיסטית' בהגשת עורכת הדין אורלי ארז לחובסקי, אירחה אורלי את הרבנית לאה שקדיאל, שהייתה האישה הראשונה שכיהנה במועצה דתית בישראל, המועצה הדתית ירוחם, בשנת 1988, לאחר הליך משפטי ממושך, אחת הנשים המעטות שהוסמכו בארץ לרבנות אורתודוקסית, ופעילה בתנועות שלום, היום בתנועת 'השמאל האמוני. יחד, ניסו להבין מהי הזיקה בין היהדות האורתודוקסית ליהדות הרפורמית, ושוחחו על מאבקים משותפים ואתגרי העתיד.
"אנחנו בתנועה פועלות כבר הרבה שנים כדי להראות שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי ויהודייה במדינה של העם היהודי, כדי שכל אחד ואחת יוכלו להחליט איך לבא את היהדות שלהם, תוך דרישה שהמדינה תנהג באופן שוויוני כלפי כל הזרמים", פתחה עו"ד ארז לחובסקי. "בעשור האחרון החלטנו שאין טעם להשקיע בתיקון המערך של הרבנות, ובמקום אנחנו דורשות שוויון למערך שירותי הדת הרפורמית מחוץ לרבנות. בשנים האחרונות אנחנו רואים שהממסד הרבני שהלך והקצין לא מייצג לחלקים גדלים והולכים גם בקרב הציבור האורתודוקסי, ולכן התפתח מערך שלם של שירותי דת אורתודוקסים מחוץ לרבנות. היום אני רוצה לדבר על האורתודוקסיה המתונה, ועל מערכת היחסים שלה עם היהדות הרפורמית".
בתחילת הפרק, סיפרה שקדיאל מה הוביל אותה לעשייה בתחומה. "נולדתי להורים ציוניים דתיים, שהדוגמה שלהם הייתה שהציונות היא מהפכה בתפיסת העם היהודי עצמו, כי מדובר בהצטרפות לעולם המודרני", שיתפה. "זאת הציונות הדתית עליה גדלתי. שפות, לימודי חול, השתלבות בעולם המודרני, ולזוועת לבי הדברים היום הולכים לכיווו אחר לגמרי שהוא בעיניי לא ציוני. להיות יהודי אורתודוקסי זה להיות יהודי שלא זורק שום דבר. הדברים הולכים ומחמירים. בשנת 1988 נזהרתי בלשוני כשהתראיינתי, ולא אמרתי דברים רעים על הרבנות. היום אני כבר במקום אחר, ואני אומרת חד וחלק שכל הקונספט של רבנות ראשית שמנהלת את חיי כל היהודים, המודל הזה איננו נחוץ ומיותר. צריך להפריד את הדת מהמדינה. המודל הדמוקרטי צריך להיות אחר, לא כמו אצלנו".
"המועצה הדתית שנכנסתי אליה הייתה גוף פרימיטיבי וחסר רלוונטיות ציבורית", הודתה שקדיאל. "נכנסתי יחד עם צעירים שהיו מעוניינים מאוד לעשות מהפכה. הייתי האישה הראשונה והאשכנזייה היחידה. הם היו להוטים לשנות דברים גם במועצה הדתית. האפשרות לשינוי מחייבת את היהודים החילוניים בארץ לא להסתפק בסלידה וגועל נפש, אלא הם צריכים להיות אקטיביים ולומר שהתורה הזו היא גם שלהם. הבורות וההתרחקות רק מחריפים את הבעיה. הפזמון החוזר שאנחנו שומעים הוא שיש פה עגלה ריקה. זה מחייב, לדעתי, את כולנו, להיות חלק מהמאמץ הזה".
עריכה: מיכל קדוש
