"להיות שם מתחת לאדמה - זה פשוט לחיות את התופת"
שורד השבי טל שהם נזכר: "אנחנו חיינו בלילה, כל פעם מתעמתים עם מציאות" • וקרא לעסקה: "אם יש אפשרות להוציא עכשיו - תעשו את זה ותפתחו צוהר"
טל שהם, ששב משבי ארגון הטרור חמאס, שוחח עם ענת דוידוב ואודי סגל בעקבות הידיעות האחרונות על המשא ומתן מול חמאס. בתחילה הודה שהם שהוא במתח רב בשל החדשות וממתין בדריכות לראות איך זה ימשיך להתפתח, ולאחר מכן שיתף בחוויות האישיות שלו מהשבי וביטא את תחושותיו בנוגע לחבריו גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד שנותרו מאחור.
"ימים מורכבים, אני במתח רב לקראת החדשות האחרונות. להיות שם מתחת לאדמה 30-20 מטר תחת תנאים קיצוניים כמו שחמאס הראה לנו לפני מספר שבועות זה פשוט לחיות את התופת יום אחר יום. כל דבר שיכול להוציא חלק מהם מייד לדעתי צריך להתקבל. ובמהלך הזמן שאחריו להגיע לעסקה כללית שתוציא את כולם", ציין בפתיחת דבריו.
"אם יש אפשרות להוציא עכשיו ברגע זה עשרה חטופים חיים שעוברים תופת יום־יומית וגיהינום מתמשך, אני חושב שצריך לעשות את זה. זה הדבר שכל חטוף מייחל לו – להשתחרר כמה שיותר מהר. עד כמה שה-60 יום, שלאחר מכן יהיו מורטי עצבים גם לחטופים שיישארו וגם למשפחות, זה פותח צוהר שיכול לסיים את זה באמת. אני מקווה שממשלת ישראל תעשה מה שביכולתה ותבחר את הבחירות הנכונות", הסביר.
"יש מעט מאוד מקורות תקווה מתחת לאדמה, אחד מהם זו התחושה שלא שכחו אותנו"
לאחר מכן תיאר בקושי רב איך נראה יום בשבי החמאס: "קמים בבוקר, זה לא בוקר האמת, למרות שהמחבלים לא רצו שנדע מה השעה ומה היום, היו לנו דרכים לאמוד את הזמן גם אם לא באופן מדויק. אנחנו חיינו בלילה כי המחבלים ממשיכים לחפור מנהרות כל היום. בבוקר הם חופרים עד אחרי הצוהריים, ובסביבות תשע-עשר בלילה הם באים להעיר אותנו לתת קצת מזון, לצעוק, להתעמר בנו ואז לצאת. התעוררנו כשהתעוררנו. היה צריך כל פעם מחדש להתעמת עם המציאות, לצאת מחלום שבו אני בבית, פוגש את הילדים ונמצא מעל האדמה בכל מיני סיטואציות הזויות".
עוד שיתף כי "אחרי מספר שעות של עבודה פנימית לקבל את המצב כמו שהוא – הרעב, התנאים, הלחות, הטינופת שנמצאת בכל מקום – מתחילים לחזק את השני בתקווה שיהיה שינוי, אולי משהו יקרה. מנסים לאמוד את מצב הרוח של השומרים, האם הנרטיב משתנה, כי אף אחד לא חשוף לתקשורת למטה. מעבירים את היום ביחד בתקווה שנקבל חדשות טובות – לרוב זה לא קורה". בהמשך אמר: "יש מעט מאוד מקורות תקווה מתחת לאדמה, ואחד מהם זו התחושה שלא שכחו אותנו, שעדיין נלחמים עבורנו ופועלים לשחרורנו. זה אחד ממקורות התקווה הכי מובהקים שקיבלנו. אני מאמין שעבור כל החטופים החיים שנמצאים שם, זו נחמה שהם לא נשארו מאחור ולא שכחו אותם".
"החוויה של כוח האש של חיל האוויר זה הדבר הכי מפחיד שנתקלתי בו בחיים"
לגבי ההפגזות הארטילריות והאוויריות שצה"ל מבצע ברצועה, טען: "הפגזות אנחנו חווינו רק מעל האדמה. באזור שהחזיקו אותנו לא שמענו שום דבר מתחת. החוויה של כוח האש של חיל האוויר זה הדבר הכי מפחיד שנתקלתי בו בחיים. יותר ממה שקרה ב-7 באוקטובר, יותר מאינטראקציות עם מחבלים בתוך עזה, זה כוח אש שלא ניתן לתאר, הוא מרעיד כל תא ותא בגוף. זו חוויה פשוט אבסולוטית שקשה להסביר אותה ואני מקווה שאף אחד לא יצטרך לחוות אותה על בשרו".
על אופן ההתמודדות עם החיים לאחר החזרה מהשבי הסביר: "השיח אצלנו בבית הוא פתוח, כל אחד לוקח את זה באופן שונה ונפתח באופן שונה. עם הילדים זה יותר מורכב. הם היו שם בעצמם וחוו את הזוועות האלה. הם איבדו את סבא שלהם ודודים. הם ראו את הגופות שמוטלות על הכביש בבארי. הם חיים לחלוטין בתוך הסיטואציה הזו. מאז שחזרתי הם יודעים שיש שני בני משפחה נוספים – גיא גלבוע-דלאל ואביתר דוד, הם יודעים שאנחנו נלחמים עבורם ועבור כל שאר החטופים. זה חלק מהמורכבות של המצב".
לגבי שיחה שהייתה לו עם בתו יהל על שיקום חייהם ועל המאבק לשחרור החטופים הנוספים, סיפר: "הייתה לי שיחה עם יהל (הבת שלו) שבה היא אמרה לי באופן מתבקש שהיא רוצה שאהיה אבא שלה ורק שלה ולא אהיה אבא של אביתר וגיא שנהיה פשוט משפחה נורמלית. כמובן שהסברתי לה שאני אבא שלה אבל שאני צריך לפעול עבור מי שנמצא שם. היא מבינה את זה בדרכה, זה מורכב, שיקום מאוד מורכב. המצב נמצא בכל יום בבית".
הסרטון של החטוף אביתר דוד: "האכזריות שלהם לא יודעת קץ"
"השאלות שקשורות ל-7 באוקטובר - עוד לא התחלתי לשאול. זה לא רלוונטי בשלב הזה. מבחינתי יש שם 20 חטופים חיים, שצריך לעשות כל מה שאפשר כדי להוציא אותם. אחר כך להביא עוד 30 חטופים לקבורה בישראל ולאפשר למשפחות להתייחד עם אהוביהן, ואחר כך יהיה מקום לשאלות אחרות. אני חושב שהחיים חשובים יותר, לסיים את המלחמה באופן שגם יחזיר אותם אבל גם יאפשר ביטחון, קודם כול ליישובי העוטף אבל לכל ישראל, ואחר כך יהיה מקום לשאול את השאלות ומה חלקו של כל אחד באירוע הזה", טען בנוגע לחזרת החטופים.
על הסרטון של אביתר דוד אמר: "הייתי בשוק טוטאלי כשראיתי את הסרטון. עומר ונקרט, שהיה איתנו באותה מנהרה, התקשר אליי ושאל אותי: 'האם ראיתי כבר את הסרטון?'. תיארתי לעצמי שהם העלו סרטון תעמולה שבו הם אומרים לו מה להגיד ובו הוא מביע איזשהו תסכול וכאב על מה שקורה. הופתעתי לגלות שהאכזריות שלהם לא יודעת קץ והם המשיכו להרעיב אותם באופן מתכוון ומכוון. כמה מטרים מאיפה שהם מוחזקים יושבים מחבלי חמאס עם מזגן, תאורה ושפע של מזון שהם גנבו מהסיוע ההומניטרי. זה פשוט החלטה מכוונת וסדיסטית להרעיב אותם לצורכי תעמולה ולוחמה פסיכולוגית".
לבסוף סיכם: "אין ברירה בסופו של דבר לחזור לחיים. התברכתי בכך שמשפחתי הקרובה ניצלה כמוני, שהילדים ממשיכים להיות ילדים ויש להם חיים שלמים עוד לפניהם, אנחנו מתפקדים כמשפחה ומנסים להשתקם ביחד, אבל פשוט צריך לחיות ביחד, רגל אחת על הקרקע ורגל אחת בגיהינום עם גיא ואביתר".
