'כל נתיבותיה': אריה בן־צל על שליחותו בברית המועצות
בין מרכזי תרבות יהודיים באודסה למבצעי הצלה במולדובה - אריה בן־צל נזכר בשליחותו בברית המועצות מטעם ארגון נתיב ובקשיים הבירוקרטיים
אריה בן־צל, מחבר הספר 'כל נתיבותיה', התארח בתוכניתה של ורדה רזיאל ז'קונט וסיפר על תקופת שליחותו בברית המועצות כנציג ישראל מטעם ארגון 'נתיב', שנועד לסייע ליהודי בריה"מ ולפעול לעלייתם ארצה.
ורדה פתחה את השיחה בשאלה על משמעות שם הספר. בן־צל השיב: "השם הזה רומז על הנתיבים שאני ועמיתים שלי ניסינו לפתח על מנת להביא את יהודי ברית המועצות לארץ. זה גם רומז על שם הארגון שבו פעלנו".
בהמשך נשאל על פעילותו באודסה ובריגה: "בעיניי היהודים הללו היו מאוד אבודים, הם היו סובייטים רוסיים מבחינת התרבות ומנותקים מהיהדות. אני עבדתי שנתיים באודסה, שם היה רק בית כנסת פעיל אחד ולא הייתה שום ספרות על ישראל או על יהדות. המטרה שלנו הייתה לפתוח מרכזי תרבות ישראליים ולנסות לשווק את הישראליות, וזה מה שעשינו".
על הקשיים שנתקל בהם סיפר: "אני קורא לזה בירוקרטיה ופוליטיזציה מסוימת שקיימת בהרבה ארגונים". ורדה ציטטה מספרו: "רק שפתח את פיו ושמע את עצמו הבין עד כמה כסילותו מתחרה בתמימותו לנוכח המציאות". בן־צל הודה: "זה בדיוק מה שחשתי כשפתחתי את הפה באחת הישיבות של הקהילה".
הפעילות במולדובה ובאזורים נוספים
לדבריו, באודסה הצליח להקים מרכז תרבות ישראלי למרות הקשיים. במולדובה, עם פרוץ המלחמה, המצב היה מורכב: "לא פעלתי שם לבד, פעלנו כצוות של הקהילה היהודית באודסה. הרגשנו שהמצב במולדובה יכול לגרום לפוגרומים ביהודים וניסינו להושיט יד. זה היה מאוד מורכב. הייתי זה שנסע להביא את האנשים ופעל בשטח".
הוא הוסיף כי פעלו גם באמצעות חלוקת מזון שיצרה 'טלפון סמוי' שאִפשר קשר עם פעילים מקומיים, במטרה לארגן נסיעות ליהודים. "חשבנו שאנחנו מצילים אותם, אבל בסוף לא היו שום פוגרומים. יכול להיות שבזכות נוכחותנו בשטח לא קרה כלום".
עידוד לעלייה ותחושת הגאווה בישראל
על השאלה כיצד גרמו ליהודים לעלות ארצה השיב: "רוב האנשים רצו לעזוב את ברית המועצות והשאלה הייתה לאן. ברגע שהקמנו את המרכז הישראלי והבאנו מרצים, והיו יועצים שהסבירו על ישראל – הם ייעצו לעלות לארץ".
בהמשך שליחותו קוּדם לתפקיד עובד שגרירות וקונסול בגאורגיה: "הנפקתי אשרות עלייה ופעלנו גם בהשראת התרבות הישראלית".
הוא שיתף גם סיפור אישי שנראה תחילה כמו חטיפה: "הנהג שלנו סטה מהכביש הראשי והתחיל לנסוע בדרך שולית. בסופו של דבר מסתבר שזאת הכנסת האורחים הקווקזית. הוא שמע שהיינו תקועים ברכבת שלושה ימים בגלל שפסי הרכבת היו ממוקשים, והוא פשוט לקח אותנו למסעדה בצד הדרך לאכול".
