שורד השבי: "הגעתי למצב שבו אני מקבל את המוות שלי ושל המשפחה"
טל שהם, ששוחרר משבי חמאס לאחר 505 ימים, על תלאות השבי, ההתמודדות האמיצה והמבט קדימה • הוסיף: "בחמאס חשבו שאני איש מוסד" • פרק 12
בבוקר השבת השחורה, נחטף טל שהם בן ה־40 מקיבוץ בארי עם שישה מבני משפחתו, בהם אשתו ושני ילדיו הקטנים. לאחר 50 יום שוחררו בני משפחתו, ואילו בתום 505 יום שוחרר גם טל, וזכה בחייו מחדש. בפרק ה־12 בפודקאסט 'המוסדניק' בהגשת איש המוסד לשעבר אבנר אברהם, אירח אבנר את שהם, שורד השבי, שמע על התקופה האיומה במנהרות חמאס, רגעי החטיפה, וגם על התמודדותו האמיצה עם תנאי המחייה האיומים ואכזריותם של מחבלי חמאס.
"מהיום הראשון בשבי, בשביל לשמור על השפיות שלי, עקבתי אחרי התאריך", הודה תחילה. "היה לנו מאוד חשוב לחגוג את החגים, אבל בגלל שלא היה לנו את היכולת לדעת מתי הם אמורים להתקיים, קיימנו אותם לפי 2023. החג הכי מהותי שחגגנו היה חנוכה. היה לנו נר לד קטן, וכל יום לפנות בוקר היינו מברכים את הברכה ומדליקים את הנר הקטן הזה".
על אותו יום נורא של בוקר השבת השחורה, סיפר: "הגענו לסופ"ש ארוך בבארי אצל חמי, אבשלום ז"ל שנרצח באותו יום ארור, ושושן, חמותי. ההורים שלי גרים בקיבוץ גבולות שזה 20 דקות נסיעה מבארי, למזלנו המחבלים לא הצליחו להגיע לשם. שבת בבוקר, אנחנו מתעוררים לירי רקטות מאסיבי על העוטף. נכנסנו לממ"ד. מחבלים נכנסו לקיבוץ הקיפו אותנו, שמענו יריות ופיצוצים ולבסוף הם הגיעו גם אלינו. החזקנו את הדלת. הם ניסו לפוצץ אותה ללא הצלחה, כמעט נהרגתי באותו פיצוץ. בסוף הם הגיעו מבחוץ עם שופל ופתחו את חלון הברזל של הממ"ד. בשלב הזה אנחנו מבינים שאם לא ניכנע הם פשוט ירצחו אותנו בחדר. לצערי הרב רק כשחזרתי הביתה גיליתי שההחלטה הזאת לצערי הצילה את החיים שלנו. אני אומר לצערי כי כל תושבי השכונה נרצחו באכזריות בגלל שלא פתחו את החלון ורצחו אותם בממ"ד. זו החלטה אינסטנקטיבית שקיבלתי. בזכותה אנחנו פה היום, למעט אבשלום שאותו הם החליטו לא לקחת לעזה ופשוט רצחו אותו".
"אותי הם הוציאו ראשון מהממ"ד", תיאר את רגעי האימה. "זרקו אותי לתוך תא מטען של רכב והתחילו לנסוע לכיוון עזה. אנחנו מגיעים, הם מוציאים אותי החוצה והמחבל שחטף אותי איים עליי עם הקלצ'ניקוב שלו והורה לי לרדת לברכיים. ברגע הזה ראיתי את הרצח בעיניים שלו, אפשר היה ממש להבחין בזה. הרמתי את היידים וצעקתי עליו שנכנעתי ושאסור לו להרוג אותי. נכנסנו לוויכוח של חצי דקה עד שמחבל אחר לקח אותי באופנוע, הם עשו חצי שעה של תהלוכת ניצחון איתי".
על מחבלי חמאס שחשבו שהוא איש מוסד, סיפר שהם: "גיליתי את זה בדיעבד, שקצת לפני שהעסקה יצאה לפועל, התחיל לרוץ ברשתות הערביות שבחמאס חשבו שאני איש מוסד. אמנם הגשתי פעמיים קורות חיים למוסד, אך לא חזרו אליי. לא יודע למה בחמאס חשבו ככה, כנראה זה בעיקר בגלל שהצלחתי להיכנס להם 'מתחת לעור', ליצור איתם קשרים ולדבר איתם".
"היה לי חשוב שלא יהיו לי חרטות על החיים שהיו לי"
"מגיל 15 התחלתי מסע רוחני אישי", הודה טל בכוחות שסייעו לו בהתמודדות עם תלאות השבי. "בדרך רכשתי המון כלים להתמודדות עם לחץ ואובדן. מהר מאוד הגעתי למצב בתוכי שבו אני מקבל את המוות שלי ושל המשפחה. היה לי חשוב שלא יהיו לי חרטות על החיים שהיו לי, ושאם אני הולך, אני הולך לעבר האור בלי שום הגבלות. גם בזמן השבי זה היה מאוד נוכח כבר בשלב מוקדם. גם גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד ראו שאני מגיב אחרת לדברים. בתוך המנהרה היה שקט. השקט היה מבורך, אך במנהרה יש חוסר בחמצן וצפיפות מטורפת. הייתה לנו מנורת לד ביתית ואחרי כמה זמן הם התקינו עוד שתי מנורות. לקח לי זמן להסתגל לכמות החמצן במנהרות וגם להגיע למצב שהקירות לא סוגרים עליי ושאני נאבק לנשום, בקבר מתחת לאדמה שאין יכולת לצאת ממנו".
עוד הוסיף: "יש רעב שקשה לתאר אותו במילים, תחושה כל כך מציפה וכואבת. התפריט היה חבילות אורז קטנות לכולנו. אכלנו את זה פעם אחת לאורך סוף היום. היו פעמים שהעדפתי לאכול רק חצי מהכמות המועטה הזאת כדי שהמים יספיקו לי, כי תחושת הצמא הרבה יותר קשה מתחושת הרעב. בימים הראשונים קיבלנו בערך כוס מים אחת ביום, אחר כך זה עלה לחצי ליטר ולליטר וחצי לקראת הסוף. המצב במנהרה היה כל כך חמור, שאני ואביתר פיתחנו בנובמבר 2024 את מחלת הצפדינה, שזה חוסר בוויטמין C. זו מחלה שהורגת, היינו משותקים למיטה במשך חודש וחצי בלי יכולת לזוז. זו הפעם הראשונה שהגיע רופא, הם הבינו שמשהו חמור קורה. קיבלנו ויטמינים במשך שבעה ימים, זה עשה פלאים והציל את החיים שלנו, אך המצב שלנו היה עדיין מאוד גרוע".
על היום בו חשב טל והחטופים ששהו איתו שצה"ל בדרך לשחררם, תיאר: "הייתה סיטואציה מכוננת שחשבנו בנובמבר 2023 שצה"ל עומד להגיע אלינו ושהלילה זה הולך לקרות. המחבלים כבר נערכו, הביאו מטענים נגד טנקים, נשק ורימונים. היה ברור שלא נצא חיים מהיתקלות כזאת, אין לאן לברוח כל סנריו שחשבנו עליו הוביל למוות בסוף".
"בסוף נובמבר 2024, חלק מהמחבלים החלו להיות אופטימיים מאוד", התייחס שורד השבי טל שהם להיערכות מחבלי חמאס לשחרורו. "הם התחילו לשאול אותנו מה נעשה כשנחזור הביתה. הבנתי שמשהו קורה, הם סיפרו שטראמפ נבחר ומאוד שמחנו, ידענו שהוא איש של עשייה ואם יש סיכוי שמשהו יקרה, זה בקדנציה שלו. כשהגיעה התקופה של השחרורים הייתה רכבת הרים רגשית, לא ידענו מי הולך לצאת". במרץ 2024 כשעוד היינו מעל האדמה בתקופת הרמדאן שלהם, צפינו בערוץ 'אל־ג'זירה' ופעם אחת ראיתי בת משפחה שלי שמחזיקה את השלט שלי. זה היה כל כך נוגע ללב וכל כך מעצים, זה נתן לי המון תקווה. העובדה שעם ישראל לא שכח אותנו, זה אחד מעמודי התקווה היחידים שיש בשבי".
"זה נס גדול שאני פה"
בסיום, סיפר בהתרגשות: "זכינו בחיים מחדש. אני כל כך מצפה לחגוג את תקופת החגים עם המפשחה, זה נס גדול שאני פה. אך יחד עם זאת כואב לי על החטופים שעדיין בעזה, אני יודע עד כמה קשה שם ומה הם עוברים, הם סובלים סבל בלתי ייאמן. אני ממשיך לזעוק את זעקתם של החטופים בכל מקום שאפשר, והתחלתי להרצות על תקופת השבי. אני מקווה שבעתיד אוכל לחלוק כלים על ההתמודדות עם החיים. אנחנו במדינה שבה יש הרבה צרות ואני מחזיק בכלים להתמודדות במצבים הקיצוניים ביותר. אני מאוד רוצה לחלוק את הכלים שלי עם העולם ועם הציבור הישראלי בפרט. בנוסף, אני מאוד רוצה לכתוב ספר, אך עדיין לא מצאתי את הזמן לזה, מקווה שבעתיד זה יקרה".
