דמותו של הרצל
ורדה רזיאל ז'קונט אירחה את יובל אור, מתרגם ויזם ההוצאה לאור של 'גורלם העצוב של הילדים לבית הרצל' • האם הוא הפך אצלנו לדמות שטוחה?
יובל אור, שתרגם ויזם את ההוצאה לאור של הספר 'נסיכים ללא בית: גורלם העצוב של הילדים לבית הרצל' - שנכתב על ידי אילזה שטרנברגר, שוחח עם ורדה רזיאל ז'קונט ב-103fm על הבאת הספר לקורא העברי וסיפור חייהם הייחודי של הרצל, ילדיו, והקשר לשטרנברגר ובן-זוגה.
בפתח התוכנית, ורדה סיפרה על חוויית הקריאה: "אפילו בשליש הספר הרגשתי שמוכרחים לדבר על הרצל. כל כך רציתי למצוא את האדם הרלוונטי, ואז מצאתי אותך". 'נסיכים ללא בית: גורלם העצוב של הילדים לבית הרצל' רואה אור ביוזמתו של אור, ובשיתוף עם המכון לחקר הציונות וההתיישבות של קרן קיימת לישראל.
היא הסבירה למה היה לה חשוב להביא את אור לתוכנית: "היה ברור שאילזה שטרנברגר לא תגיע הנה. תוך כדי קריאת כתיבתה על משפחתו של הרצל, עולה דמותו הגאונית והמוטרפת של תיאודור הרצל. הרגשתי שחייבים לדבר על זה. בשבילנו דמותו הפכה לדמות שטוחה - של 'אם תרצו אין זו אגדה'. זה האיש שרץ לסולטן, ורץ לגייס כספים, והיה עסוק בלבנות מדינה ליהודים בפלסטינה. שזה רעיון מטורף. זה כאילו לא מתקבל על הדעת".
הספר מתחיל בתיאור חייו ופועלו של הרצל, שהיה אב לשלושה ונכד לאחד: "היו לו שלושה ילדים נורא מוצלחים", על פי ורדה. אור הוסיף על פועלם: "מהרצל וילדיו - כולם כתבו. היחיד שלא כתב הרבה זה סטפן, הנכד".
על הדרך שעבר עד שהחליט להוציאו לאור, סיפר: "נתקלתי בספר בצורה מקרית לחלוטין. במקור הוא נכתב על ידי מרסל שטרנברגר, בעלה של אילזה, ובצרפתית נקרא 'חיים אבודים'. הוא התעסק אך ורק בגורלו של האנס, הבן האמצעי של הרצל, שהתאבד על קברה של אחותו פאולינה כשהיה בן 40. מרסל והאנס הכירו באופן אישי". הוסיף כי "כל מה שכתוב פה על האנס לקוח מארבע עיניים".
הם השתמשו במכונת הכתיבה שלי כדי לדבר על עצמם
"מרסל שטרנברגר כתב את הספר כדי לנסות לטהר את שמו של האנס הרצל, שהתנצר עשר שנים לפני מותו", לדברי אור. הוא גם אמר על האנס כי "מרד בממסד הציוני והיהודי, והם רצו לנקום בו. מרסל, שהכיר אותו כל כך טוב, החליט שיעשה מעשה כדי לטהר את שמו".
על החלטת מרסל שטרנברגר להוציא את הספר, אמר: "בשנת 1934, סיים את הספר ועמד להוציאו לאור. ואז הגיעה אליו משלחת ממנהיגי הציונות דאז, וביקשו ממנו לא להוציא את הספר באותה עת - שנה אחרי עליית היטלר לשלטון. הם אמרו לו שזה 'זמן שאינו מיועד למחלוקת פנימית, תרפה'. והוא הרפה".
עוד סיפר אור כי "הספר נדד עם מרסל ואילזה מצרפת לבלגיה, מבלגיה לאנגליה, מאנגליה לארה"ב, ומארה"ב למקסיקו. באותם שנים מרסל הפך להיות צלם הפורטרטים המפורסם בעולם, וצילם גם את אלברט איינשטיין, מהטמה גנדי, הציירת פרידה קאלו ותיאודור רוזוולט. הצילום שלו של רוזוולט עדיין נמצא על מטבע העשר סנט האמריקני. סביב 1950 הם החליטו לחזור לעבודה על הספר, עד שמרסל נהרג בתאונת דרכים. אילזה לקחה את העניינים בידיים - לתחקר, לשוחח, ולראיין עם כל מי שיכלה. אחרי זה היא הוציאה אותו לאור".
בהמשך השיחה הוא הקריא מספר שורות מהקדמת הספר, שנכתבה על ידי אילזה שטרנברגר לפני כארבעה עשורים: "גורל, תורשה, סביבה, או תערובת של השלושה? זהו הסדן שעליו מכה הפטיש שמעצב אותנו, בזה אנחנו נבחנים, וזו הצורה המעצבת אותנו, המעידה על המתכת שממנה אנחנו עשויים, כמו גם על כוחו של הפטיש. אני רוצה לסיים בנימה אישית: כתיבתו של ספר זה הייתה תהליך יקר ערך של למידה. למדתי להשקיע את עצמי באופן מוחלט בדמויות של אחרים, כך שבאופן שקשה להסביר במילים, לא פעם הם השתמשו במכונת הכתיבה שלי כדי לדבר אודות עצמם".
