"בראש שלי הכול מצחיק, גם דברים מאוד טראגיים - זה מנגנון התמודדות"
נועה כץ פרסמה ספר קומיקס על התמודדות אביה עם דמנציה: "כל הדמיונות, הפחדים והחרדות, הכל נכנס יחד"
ורדה רזיאל ז'קונט אירחה בתוכניתה ב-103fm את נועה כץ שהוציאה לאחרונה את ספרה השישי, הרומן הגרפי: 'כמה זה חמור'. הרומן עוסק בדמנציה בה לקה אביה, ובהתמודדות שלה ושל בני משפחתה עם השבר המשפחתי הגדול. וכן, הנושא הקשה הזה מתואר בהרבה אנושיות והומור באמצעות קומיקס.
היא הציגה את ספרה החדש של כץ בהתלהבות: "יצירה מיוחדת במינה, ואני בחיים לא הייתי מגיעה אליה - קומיקס על נושא כל כך חשוב ונוגע, הוא כל כך מעניין, מצחיק ופולח לב. רומן גרפי על זיכרון ושכחה". היא פנתה אל האורחת שלה ושאלה אותה: "איך זה התחיל?".
כץ השיבה: "זה על דמנציה. אבא שלי אובחן בגיל 62, ואני הבת הצעירה שלו, אני הייתי אז בת 27".
היא סיפרה כיצד הבחינה לראשונה שמשהו אצל אביה לא כשורה. "זה היה בחופשה משפחתית, הפעם הייתי לבד עם אבא. זה היה בשבוע שלם שבו אני שמה לב לדברים מוזרים עם אבא. הוא היה חסר ביטחון. היינו בטיול בצרפת, הוא ידע צרפת קודם, ובטיול הזה הוא שכח הכול. גם עם האנגלית הוא נכשל, והייתי סוג של מתורגמנית בשבילו".
בהמשך, אביה התבלבל בין זכר לנקבה. "זה היה הרגע שהבנתי שמשהו לא בסדר, כי אין סיבה שהוא ידבר אליי בלשון זכר. התעמתי איתו, ושאלתי אותו למה הוא פונה אליי בזכר. הוא ענה שהוא לא שולט בזה - גם עם האחים שלי הוא מדבר בלשון נקבה".
"הרעיון היה לקחת את מה שאני טובה בו"
ורדה שאלה אותה מדוע היא בחרה להתמודד עם הקושי האישי שלה דווקא בקומיקס. היא השיבה שמבחינתה זה טבעי. "התחום שלי הוא קומיקס מאז 2016. אם הייתי בתחום המחול בטח הייתי יוצרת יצירת מחול. הרעיון היה לקחת את מה שאני טובה בו, ואת מה שאני מתמודדת איתו בחיים, לשלב בין השניים ולהוציא מהלימון הזה לימונדה".
ורדה תהתה עד כמה ספר הקומיקס נאמן למציאות. "את מצחיקה כשאת מתארת את עצמך מבוהלת ודומעת, כמה זה הסיפור שיש למעלה? איך חילקת את זה?".
"בגלל שאלה דברים שקרו במציאות, נזכרתי בדברים. יש את המציאות, ויש את המחשבות על המציאות שאחרים חושבים, וגם כל הדמיונות, הפחדים והחרדות, והכל נכנס ביחד", ענתה לה כץ. "זו נקודת מבט, אני בטוחה שהסיפור אצל האחים שלי שונה, וכמובן נקודת המבט של אבא שלי שהוא לא יכול לספר, אני מנסה להתחשב גם בו".
"אחרי כל תחתית יש עוד תחתית"
"בראש שלי הכול קצת מצחיק, גם דברים מאוד טראגיים. זה מנגנון התמודדות - אם לא צוחקים אז בוכים", אמרה כץ בהמשך. "את רואה את העתיד שלפניו ואומרת: מה עוד המחלה תיקח, והיא תמיד לוקחת. את מרגישה שאת מגיעה לתחתית, ואז את מופתעת כשיש עוד הידרדרות. אחרי כל תחתית יש עוד תחתית".
שאלת המוות מרחפת מעל דפי הספר, וגם בחיו של האב ומשפחתו. "בהתחלה קראנו שזה בין ארבע לשבע שנים מרגע האבחון. באיזשהו שלב היינו כבר חמש שנים בתוך המחלה. אמרנו בינינו שאנחנו בתוך הטווח. אפשר גם שנים על שנים להיות ככה, לחיות במצב לא מצב" ענתה לה.
ורדה שאלה אותה בזהירות האם לא היה מוטב בעיניה שאביה לא יהיה יותר בין החיים. "אסור להגיד את זה, אסור להגיד: אני רוצה שאבא שלי ימות, כי זה דבר שלא אומרים", השיבה לה כץ בכנות. "כשאת מגיעה הלמצב שבו אבא שלך הוא קליפה חלולה, את שואלת את עצמך: האם אלה החיים שהוא היה רוצה לחיות? אבל אין לנו איך לעזור לו עם זה".
היא גילתה כי המשפחה חששה שאביה ישים קץ לחייו לאחר שאובחן כחולה. "היה פחד שאחרי האבחון הוא באמת יקפוץ מהמרפסת. הוא גר בקומה חמישית", סיפרה. "חשבתי האם הייתי מעדיפה שהוא יתאבד, מאשר לחיות את החיים שאנחנו חיים, והבנתי שכך או כך זאת טראומה. אם הוא היה קופץ, הייתי חושבת שהוא עשה טעות".
"הבנתי שזה בסדר לדבר על המחשבות האלה עם החיים והמוות"
כץ אזרה אומץ להעלות את המחשבות האלה על הדף לאחר שצפתה בסרט 'האב' בכיכובו של אנתוני הופקינס. "אמרתי: הנה - סוף סוף מישהו מדבר על הרגש הזה שהדחקתי, והבנתי שזה בסדר להגיד, בסדר לדבר על המחשבות האלה עם החיים והמוות, אבל כמובן - אין לנו מה לעשות עם זה".
