הצבת גבול
המאזינה שיתפה: "הבת שלי בוכה עד שהיא מקיאה, איך מציבים גבולות לילדה כל כך רגישה ודומיננטית?" • איך השיבה מיכל דליות?
מאזינה פנתה למיכל דליות וסיפרה על בתה בת ה־4 וחצי, אשר מתקשה להתמודד עם תסכולים ורגשות שליליים. כל ניסיון להציב לה גבול מסתיים בבכי עז, לעיתים עד כדי הקאה.
שאלת המאזינה: "יש לי ילדה בת 4 וחצי, חכמה מאוד לגילה. מאז שהיא נולדה היא סוג של 'גאון קטן', וגם מבחינה חברתית היא מתנהלת מצוין. אבל היא לא יודעת להתמודד עם רגשות שליליים. לאחרונה, כשקורה משהו שלא נעים לה, או כשאנחנו מציבים לה גבול, היא מתחילה לבכות עד שהיא מקיאה. נראה שהיא מנסה לשלוט בנו דרך התגובות המוגזמות שלה. מה עושים במצב כזה?".
תשובתה של מיכל דליות: "נשמע שיש כאן ילדה עם טמפרמנט חזק מאוד. דומיננטית, דעתנית, ובשלב התפתחותי שבו היא מתחילה לבחון גבולות. גיל 4 הוא גיל חברתי מאוד, ובו הילדים בודקים את עצמם מול העולם ומול ההורים. האסטרטגיה שלה כרגע היא פשוטה, היא למדה שכשיש דרמה גדולה היא מקבלת שליטה. הבכי, ההקאה, ההתפרצות, אלה דרכים (לא מודעות כמובן) לכופף את ההורים ולקבל את מבוקשה. ואם זה עובד לה, אין שום סיבה שהיא תפסיק. חשוב להבין, ילד בריא נפשית מתנגד. אנחנו לא רוצים ילד או ילדה שהם 'יס מן'. ההתנגדות היא סימן להתפתחות תקינה, אבל היא דורשת מאיתנו, ההורים, להגיב אחרת".
עוד הסבירה: "מה כדאי לעשות? לשנות טקטיקה, לבחור את המאבקים הקטנים והיומיומיים בבית, ולהתחיל שם להציב גבולות בעדינות אך בעקביות. להציב גבול באהבה, לומר 'לא' בצורה רגועה, בלי כעס, ולהראות שאפשר לא לאפשר ובו בזמן לאהוב. לתת לגיטימציה לרגש, לומר לה 'אני מבינה שאת כועסת, מאוכזבת, עצובה', אבל לא לשנות את ההחלטה. להיות עקביים, כשהיא רואה שהבכי או הדרמה לא משנים את התוצאה היא תלמד, לאט ובביטחון, שהבכי לא שולט במציאות. המטרה היא ללמד אותה באהבה ובסבלנות שהרגש שלה מובן ולגיטימי, אבל הוא לא זה שמנהל אתכם".
