"חוסר היכולת לקבל את הזר, את האחר"
עמוס תמם חושף את הסיפור מאחורי ההצגה 'זינגר' בקאמרי: "רואים את החיים בצל הפצע - שלא מגליד"
השחקן המוכשר עמוס תמם, שוחח עם רבקה מיכאלי ב-103fm על ההצגה 'זינגר' בתיאטרון הקאמרי, על תהליך העבודה, הדמויות, הסיפור האמיתי שמאחורי ההצגה ועל הרלוונטיות המפתיעה לימינו.
תחילה תמם תיאר את נקודת הפתיחה של המחזה והעולם הרגשי שהוא מציג: "זינגר, אנחנו פוגשים אותו בתמונה הראשונה, בשחור לבן ואז הכל אובר צבעוני. התמונה הראשונה קורית במחנה באושוויץ, ברגע שבו אנחנו זוכים לראות את הפצע, ואז רואים את החיים בצל של הפצע שלא מגליד, שאנחנו לא מסכימים להתבונן עליו, לדברר אותו ולתת לו מקום".
עוד הסביר את יחסי הדמויות ואת המורכבות: "זינגר, בוחר בדרך של 'זה לא קרה', הוא מתכחש שהוא היה בימים הנוראיים האלו, והאחיין שלו, הוא בדיוק בגישה ההפוכה, הוא חי רק את זה, הוא לא מוכן שיגידו לו לשכוח את השואה. ויש את הצלע השלישית, הבחור הגרמני, שהוא הקורבן הראשון. הם עושים עסקה על חצי כיכר לחם תמורת חולצה, ואז הם הופכים לשלישייה הזאת שהם מגיעים לאנגליה".
עוד התייחס לדמות האמיתית שהיוותה השראה למחזה: "זה סיפור כמעט אמיתי, כן היה אדם כזה שהגיע מהשואה לאנגליה, ובאמת הפך ליהודי הראשון שחילק דירות והשכיר לאנשים חסרי יכולת. כשאני עשיתי עליו את התחקיר, היה לו מפעל חסד לא קטן, במקביל שהוא הפך מקורבן למקרבן, הוא גם עזר להמון אנשים".
"רואים מה קורה כשאתה חושב שהישועה מגיעה מבחוץ ואז אתה מוותר על עצמך"
על תהליך העבודה אמר: "הסיפור שלנו על פיטר רכמן, אנחנו רואים מה קורה כשאתה חושב שהישועה מגיעה מבחוץ ואז אתה מוותר על עצמך. אנחנו עבדנו חמישה חודשים על ההצגה בחסות האיראנים והחמאס, אז עצרנו לכמה שבועות, ואז הייתה חופשת קיץ, אבל היינו בתוך התהליך חמישה חודשים, צללנו עמוק".
עוד הרחיב על הרלוונטיות האקטואלית של המחזה כיום: "בימים כאלו, לחשוב על מחזה שנכתב לפני כמעט 40 שנה, המחזה בא לספר את הסיפור של בריטניה מהשואה עד סוף שנות ה-80, הוא מספר סיפור על מהגרים, זה רלוונטי למה שקורה עכשיו באנגליה. על הגזענות שלהם כלפי היהודים, החוסר יכולת לקבל את הזר, את האחר".
לסיום, תיאר את האלמנטים הבימתיים המיוחדים שהופכים את ההצגה לחוויה חזותית חזקה: "המון אנשים טובים עבדו על ההצגה הזאת. כשאנחנו משחקים עם הקובייה שבתוכה היא חלולה ויש את הקומה העליונה, בתוך הקובייה נמצאת התזמורת, 13 נגנים והבמה מסתובבת אז מקבלים את זה מכל מיני זוויות, הבמה היא גם הבית וגם האנייה וגם המרפסת בבית המפואר של זינגר, היא מחליפה תפקידים אבל הכל על מפלצת ברזל שמסתובבת וזזה קדימה ולצדדים. הבמה מסתובבת, זה כמו קולנוע. פתאום אתה בקלוז-אפ או מקבל את הזווית מלמעלה, זאת עבודה חזקה, אבל עבודת הבימוי היא נפלאה. בסוף, זה סיפור על פצע של בן אדם. ההצגה היא שעתיים וארבעים".
