"לפעמים הכאב נראה כאב של מישהי אחרת"
המשוררת ענת חן - על כתיבה, כאב, אהבה והכוח של הכתיבה לריפוי רגשי: "זה מה שהציל אותי"
המשוררת וחוקרת האהבה ענת חן שוחחה עם ורדה רזיאל ז'קונט ב-103fm על שיריה, התמודדות עם טראומות, והכוח של הכתיבה לריפוי רגשי ולשליטה בחיים.
תחילה התייחסה חן לחוויתה עם כתיבה ועל הדרך שבה היא רואה את החיים: "גם ברגעים הכי אפלים בחיים שלי, הכתיבה תמיד הזכירה לי את זה, כי אני כותבת את כל מה שאני מרגישה וזה מה שהציל אותי, אז בכתיבה את יכולה לכתוב סיפורים, דמיון, על הילדה שאת, את יכולה לעשות הכל. אצלי כל דבר הוא הרפתקה, אני לא מתייחסת לדברים כמו שהם. לא הייתה לי עבודה בחופשות, למרות שהקליניקה שלי מלאה ואני קלינאית מבוקשת, אבל אני מפרנסת יחידה, אז החלטתי לנקות בתים, זאת הייתה הרפתקה מדהימה וכתבתי על זה".
בהמשך התייחסה גם למערכת היחסים עם אביה: "אבי היה תעלומה, הוא היה נוכח לא נוכח, ואחרי שאמי נפטרה, התאהבתי במאהבת שלו, כן, בהחלט. היא עברה את אותם הדברים שאני עברתי, היא חיה עם סימני השאלה של מי הבן אדם הזה שנוכח ולא נוכח. אני הייתי חלק מהחיים שלה מבלי לדעת".
על כתיבה כדרך התמודדות עם רגשות וכאב הרחיבה: "אני כותבת הכל, אני מגיל צעיר כותבת את הרגשות שלי, אז כל חוויה, כל כאב וטראומה, היא נכתבת. ברגע שאני שמה את זה על הדף ועל הדף אני יכולה להיות הכל, אני גם וגם, כואבת ושמחה בו זמנית. אני בת 56, לא ילדה קטנה, אבל אף פעם לא הייתי ילדה קטנה. החיים מביאים אל פתח הדלת כל מיני התנסויות וחוויות ואני חושבת שמכל חוויה שחוויתי, יכולתי לעשות סיפור שלם בדמיון שלי, להסתכל על זה בהומור, הכאב והצחוק אצלי חיים ביחד, גם כשאני כותבת כאב ואני מניחה אותו על הדף ויכולה להסתכל עליו מרחוק, לפעמים הכאב נראה כאב של מישהי אחרת. לדוגמה אני ציירתי מצבה, זה הצחיק אותי כי זאת הייתה טכניקה לשרוד, ובכל פעם כשהוא כתב לי, הסתכלתי על הדף עם המצבה ואמרתי 'הוא לא חי', ברגע שאני נכנסת לדבר הזה, אני אומרת שאני מבינה שהטכניקה תשכיח משהו, תעבד את הכאב הזה ולאט לאט זה יתהדה".
"גם הייצוגים השליליים שהייתי צריכה לראות מולי, באו ללמד אותי מה הם הגבולות שלי"
עוד המשיכה על המסע שלה להרגיש שליטה בחיים: "כל הדבר הזה שכתבתי את כל מה שחוויתי, כולנו חוות אותו באיזו שהיא צורה. הרבה נשים מסתובבות בעולם במחשבה שהשליטה לא בידיים שלהן על החיים שלהן, ואני בדרך שעברתי זה היה בשביל לפגוש אותי ולהבין מה אני מסוגלת, מי שולט בעסק, מי מנהל את החיים שלי, וכל הדבר שכתוב זה כמו לכרות על עצמי 'אני השולטת, אני המנהלת, אני זאת שאוהבת אותי, אתם לא תחליטו לי מי אני, אתם לא תגידו אם אוהבים או לא אוהבים אותי כי אני אוהבת אותי' וזאת הדרך אליי, כל המסע הזה כיוון לשם. גם הייצוגים השליליים שהייתי צריכה לראות מולי, באו ללמד אותי מה הם הגבולות שלי, מה המסוגלות שלי ולעמוד יציבה בעולם הגברי".
בנוסף, התייחסה חן לניסיון האישי שלה לחוות את העולם מנקודת מבט אחרת: "אני לפעמים אומרת 'תתנהלי כמו שגבר מתנהל', רציתי ללכת לרקוד ואמרתי 'רגע, אם את גבר, את מחכה לחברה שתבוא איתך? או שאת יוצאת לרקוד?' זה מה שאני עושה. אני מנסה להתנסות לראות את העולם ממקום של שליטה ובחירה, כשלא הייתה לי יכולת לבחור בסיטואציות בחיים, החיים בחרו אותי".
"אני מסתכלת עליו ושואלת 'מי כתב את זה?'"
על התחושה שלה כלפי פרסום הספר, אמרה: "הספר בחוץ כבר כמה חודשים טובים והוא כבר לא שלי, הוא של העולם. אני מסתכלת עליו ושואלת 'מי כתב את זה?', לשירה יש כוח שאני מגלה כל פעם, וזה נכתב, זה פשוט יוצא וזלג. לי מאוד היה חסר בתור ילדה רגישה ובגלל זה כתבתי יומנים כל החיים, היה חסר לי הדיבור הרגשי על מה שקורה ולא היה נוכח. גדלתי במשפחה נורא מצחיקה וצינית, משפחה חמה, מה שאני מספרת זה על הסיפורים הכואבים שיש בכל דבר, אבל, אני חושבת שהלדבר על מה שבאמת קורה, על הרגש, אני זה רגש, כתיבה ודיבור - זה לא היה קיים, אז הכל יהיה יוצא על הנייר".
בהמשך, התייחסה להשפעת הספר על נשים אחרות: "אני מקבלת תגובות ופתאום אני קולטת שכל אחת, החיפוש אחרי האהבה, ולחטוף כאפות מאהבה, ומה שקורה בתוך משפחות, זה אותו סיפור של כל כך הרבה נשים ואנשים, אותו הדבר, אתה חייב לתת לרגש הזה מקום. למזלנו אנחנו נשים עם מילה שיכולות לכתוב ולהוציא את החוצה ולהביא ריפוי לעצמנו".
על השפעת הספר על גברים אמרה: "אני מקבלת תגובות של גברים מאוד מרגשות. גברים עוברים את אותו הדבר, אבל להם בכלל אסור להם לבטא רגש. לגברים אין את הפריבילגיה הזאת בתוך בית או משפחה להגיד שהוא מפחד, או שרע לו. הגברים מרגישים את ההזדהות".
לסיום, התייחסה לתחושותיה האישיות לאחר שהספר פורסם: "העורכת אמרה לי לשלוח את הספר להוצאת ספרים, הכנסתי אותו למגירה, היא לא ידעה את זה ואמרתי 'אני סיימתי את התהליך, זה היה מבחינתי טיפול עצמי', ולקח לי הרבה זמן להחליט, היא שאלה 'נו שלחת?', וכשהוא יצא התחבאתי כמה ימים. בגלל שהספר בחוץ, אני מרגישה ריחוק ממנו, אני קוראת בו ומסתכלת עליו ממרחק ואני לא מרגישה את הכאב כשכתבתי אותו, זה כבר סיפור. זה נכנס לתוך משהו אחר, שזה הכוח של הכתיבה, שאת יכולה להסתכל על זה אחר-כך ולראות את זה אחרת, זאת יצירה בפני עצמה. הספר משתנה, הוא כל פעם מקבל צורה אחרת".
