"כולנו מסתובבים עם מטענים"
סיגל שחמון על כעס - להבין את המקור, לשחרר אותו וללמוד לפרש את העולם אחרת: "אנחנו תמיד נפרש הכל לשלילה, ואנחנו יכולים להשתחרר מזה"
המנחה והרקדנית סיגל שחמון, שוחחה עם איריס קול ב-103fm על כעס: להבין את המקור, לשחרר אותו וללמוד לפרש את העולם אחרת
תחילה שחמון דיברה על הכעס בחיי היומיום: "כמה כעס את פוגשת ברחובות? אני גם מרגישה המון כעס מסביב, ברחובות, בהפגנות, אנחנו כועסים. מה שיושב מתחת לכעס, הוא כאב. לרוב זה יהיה כאב לא מפורק. זה שעצבנו אותו על הכביש והוא ישר מושיט את היד ומברך, אז כן, אני בעולמי שלי, אני מאמינה שיושב לו כאב לא מפורק. כולנו מסתובבים עם מטענים כאלו ואחרים".
עוד הסבירה למה כעס מזיק והמליצה כי אפשר להתמודד איתו באמצעות עבודה פנימית: "אנחנו לא חייבים להיות אנשים כועסים. זה לא טוב לעור הפנים שלנו, לא לבריאות שלנו. כעס זה לשתות רעל ולחכות שמישהו אחר ימות, זה מדויק. כעס מרעיל, אנחנו יכולים לחיות בלעדיו. אבל אנחנו צריכים לעשות עבור זה עבודה. נגיד ויש לך מישהו במרחב שלך שאת כועסת עליו, יכול להיות שזה משהו מילדות, זה לא משנה, מה שאנחנו עושים זה לכתוב מכתב, שמוציא את כל הרעל ואת כל הכעס על הדף. זה משחרר".
על הכתיבה ככלי לשחרור כעס, אמרה: "כתיבה זה כלי שמשחרר המון דברים. מה שאני ממליצה בשלב הראשון זה לפרוק את הכעס. את המכתב שורפים. זאת אנרגיה שלא רוצים שתשאר בבית או אצלנו. זה לגמרי טקס. אני כותבת את כל הכעס שיש לי על האדם או כעס בתוכי ומסיימת, ושורפת מחוץ לבית. הדבר השני, אחרי ששחררתי את כל הכעס, אני יושבת וכותבת מה כואב לי או איזה כאב האדם הזה גרם לי. אני יושבת ורושמת".
"אם אני חווה כעס מבחוץ, זה רק כי יש לי אותו בתוכי"
כמו כן, הסבירה את הקשר בין חוויות חיצוניות לרגשות הפנימיים שאנו חווים: "אנחנו יכולים לשחזר דברים מהעבר, שלא סיימנו לעשות עליהם עבודה, אבל זה לא אומר שאם הקטינו אותי בילדות זה אומר שאני אקטין בבגרותי. אני צריכה לבדוק אם יש חלק בתוכי שצריך לעבור בדק בית. אני מאמינה שבחוץ, זאת השתקפות אל הפנים שלי, כמו הולוגרמה. העולם שאני רואה או חווה בגוף שלי בחוויות שלי, זה חייב לבוא מסט הרגשות שלי. אם אני חווה כעס מבחוץ, זה רק כי יש לי אותו בתוכי. בן אדם לא יחווה כעס אם אין את זה בתוכו, אותו הדבר לגבי אהבה".
על החוויות שמשקפות את הרגשות הפנימיים שלנו: "אם מישהו שונא אותי, שאני חושבת שאני בן אדם נקי ואין בי שנאה, אני יכולה לחייך, כי זה יכול להיות שיקוף לחלוטין, אבל לרוב זו מראה מדויקת. אם אני חווה המון שנאה במרחב שלי זה אומר שיש בתוכי עדיין שנאה. או אם אני חווה הקטנה מצד אנשים אחרים, אז רוב הסיכויים שזה מה שאני עושה לעצמי. זאת מראה למה שקורה בפנים".
לסיום, הסבירה שהפרשנות שלנו לסיטואציות חיצוניות משפיעה על חווית הכעס שלנו והציעה דרך להשתחרר: "יהיו אנשים שיגידו לי, 'רגע, אני אוהבת את עצמי, השלמתי עם הכל', אז פתאום אנחנו מגלים שאם היא או הוא השמינו קילו, והם עוברים ליד המראה, אין שם כבר מבט של אהבה. הניואנסים הם קטנים. הדבר השלישי, זה לכתוב האם אני יכולה לתת פרשנות חדשה לסיטואציה בחוץ. הבן אדם בחוץ הוא בסה''כ מראה, הוא לא באמת התכוון לעשות לי רע. לדוגמה, שלחתי הודעה לחברה והיא לא עונה, ואני יכולה לפרש את זה כמשהו לא נעים ולהגיד 'היא לא אוהבת אותי, היא לא עונה לי', אז לכתוב האם יכולה להיות פרשנות אחרת, חוץ מזה שהיא לא אוהבת אותי, אולי קרה משהו. אנחנו תמיד נפרש הכל לשלילה, ואנחנו יכולים להשתחרר מזה".
