"זה הסיפור - איך נופלים, איך קמים, ואיך רוקדים בין השניים"
'בגוף שני', ספרה של שרית פליין כתוב כולו בגוף שני, לאחר שגופה הראשון בגד בה: "איך אני חיה בגוף שאני לא מכירה?"
שרית פליין בסך הכול נסעה לסדנת אומנים בחבל שמפיין שבצרפת, אלא שדווקא במקום הפסטורלי הזה היא לקתה בשני אירועים מוחיים קשים. הטראומה הזאת הובילה אותה לכתיבת הממואר 'בגוף שני'. בשיחה עם ורדה רזיאל-ז'קונט ב-103fm, סיפרה פליין על החיים החדשים שלה, ועל הסיבה מדוע היא בחרה לכתוב את 'בגוף שני' רק בגוף שני.
"הוא אמור להיות כתוב בגוף ראשון, זה הסיפור שלי, וניסיתי לכתוב אותו בגוף ראשון כמה פעמים", סיפרה פליין. "ניסיתי בפורמטים שונים, ולא הצלחתי נפשית לכתוב את הדבר הזה. במקביל באותו הזמן הזה, הייתי בסדנת כתיבה, ונתנו לנו תרגיל לכתוב סיפור קצר שאנחנו כותבים את כולו בגוף שני. לא יודעת למה בחרתי לכתוב דווקא את הסיפור שניסיתי לכתוב, ופתאום זה זרם".
ורדה התעכבה על האופן שבו פליין הגדירה את עצמה בספר: 'אני מורה ואני אמא'. "זה מעבר לסיפור הפרטי שלי - הוא דן בשאלה שרבות מאתנו שואלות את עצמן: מי אנחנו? מי אנחנו כשהילדים כבר גדולים? מי זה האני הזה. אצלי זה היה מוקצן בגלל הנסיבות", השיבה לה פליין.
בהמשך היא סיפרה כי המאבק האמיתי התחיל דווקא כשהיא שוחררה מבית החולים. "עברה הדרמה, בניגוד לתחזיות הרופאים הצרפתיים שאמרו שבמקרה הטוב אהיה בכיסא גלגלים, אני הולכת על שתיים ונעזרת קב, הדרמה מאחוריי כביכול. הדרמה האמיתית היא איך אני חיה את חיי בגוף שני שהוא לא הגוף שנולדתי איתו, שהוא לא הגוף שאני מכירה".
"אני אדם הרבה יותר כאוב, אבל הרבה יותר קרוב לעצמו"
לכן בעיניה המילה 'שיקום' היא מילה שיש בה אשליות. "השיקום מביא אותי לאיכות החיים הטובה ביותר האפשרית בגוף השני שלי, ועכשיו אני צריכה ללמוד להתנהל עם זה", הסבירה כותבת הממואר. "אני אדם הרבה יותר כאוב, אבל הרבה יותר קרוב לעצמו, הרבה יותר מאושר שיודע לחיות עם השדים שממשיכים לבקר בכל יום. זה הסיפור: איך נופלים, איך קמים, ואיך רוקדים בין השניים".
היא הוסיפה כי "זה משבר גדול שלי עם עצמי כאדם שעצמאות מאוד חשובה לו, שמאוד ספרטני לעצמו. זה מתחיל מסע שהוא לא היה קורה אם האירועים לא היו מכריחים אותי. אני מתחילה לבדוק את כל מערכות היחסים שלי, קודם כל עם עצמי".
"מרגישה מיותרת כי אני עושה ועושים בשבילי מתוך חובה"
גם הזוגיות עומדת כאן למבחן. "כשבעלי אומר שברור שהוא כאן בשבילי, זה מתחיל לבדוק מה אני מרשה לעצמי ומה אני יודעת לקבל. הוא אומר לי: 'תקשיבי, יש לנו אפשרות כלכלית לקחת מטפל. אם הייתי רוצה לא לעשות שום דבר מהדברים שאני לא רוצה לא הייתה שום בעיה'. אני מרגישה מיותרת כי אני עושה ועושים בשבילי מתוך חובה, וזו הייתה העבודה הכי קשה שלי כי לא כל בן אדם היה מגיב בצורה כזאת".
עוד אמרה פליין באותו הנושא כי "יש אנשים מעטים שמסתובבים בעולם עם הידיעה הוודאית שהם אהובים מעצם היותם. יש בודדים כאלה שזכו לגדול ככה, רוב האנשים לא. אני הייתי כל הזמן מאז שאני זוכרת את עצמי בתחושה שאני צריכה לעשות דברים כדי שיאהב אותי, ואם אני לא עושה, אני לא קיימת, אני לא ראוייה".
