גרעין המריבה
מהו ערכם של הגרעינים התורניים בערים? • ד"ר אדם קלין אורון, ד"ר רעות בנדריהם ובני פרינץ, על זהות הגרעינים התורניים לאורך השנים • פרק 26
הגרעינים התורניים ברחבי הארץ הפכו חדשות לבקרים לסיבה לוויכוח בעת כניסתם לערים. בפרק ה־26 בפודקאסט 'יריב ראוי' בהגשת ד"ר אדם קלין אורון ממכון ון ליר, אירח אדם את ד"ר רעות בנדריהם, אנתרופולוגית של המרחב, שבין היתר חקרה את הגרעין התורני במצפה רמון, ובני פרינץ, לשעבר המנכ"ל של הגרעין התורני בלוד וכיום מנהל פורום הערים המעורבות, ויחד הבינו את חשיבות הגרעינים התורניים, והסיבה למחלוקת.
"בחרנו לקשור את גורלנו בתוך העיר הזו, מתוך איזושהי תפיסה שאנחנו רוצים להיות חלק ממה שקורה בציבוריות הישראלית, ולא רק בעולמות שאנחנו חיים בתוכם", אמר בני בפתח דבריו. "גדלתי בבני ברק, ואשתי גם - זו תקופה שעוד היו כיפות סרוגות בבני ברק מה שהיום כבר אין. מצאנו את עצמנו לאחר מכן גרים בפתח תקווה ומחפשים את עצמנו איפה אנחנו רוצים להתפתח, בסיבובים שעשינו המקומות שבדקנו, הגענו למסקנה שאנחנו רוצים לגור בעיר כמו לוד כדי לחיות במקום אחר. לחיות במקום שבו לא כולם נראים ונשמעים כמוני. הבנו שהסיפור הזה של לחיות בעיר אחרת הוא משמעותי, ויותר ממה שאני חושב שעשיתי בעשייה כלפי חוץ, עשיתי קודם כל עבור הילדים שלי. הם נראים היום, הרבה בזכות החיים המשותפים, כמו שהם נראים. בהמשך הייתי בתפקידים חינוכיים כאלה ואחרים, והגעתי לנהל את הגרעין התורני בלוד, שהוא בהחלט מעצמה גדולה. אני מאמין בכוח של האנשים שבאים לא רק לדבר ולפעול אלא לקחת חלק ולגור - כשיש בעיה של ניקוי אשפה בעיר או חינוך ותחבורה אז אני חלק ממנה גם אם זו לא העבודה שלי".
בתגובה, השיבה רעות: "גדלתי במגדל העמק, והחוויה הבסיסית שלי לפחות כשהגעתי לאוניברסיטה הייתה חווית דיסוננס. מצד אחד ילדות נהדרת וסביבה מיטיבה, אבל הרגשתי בו זמנית שאנחנו מסומנים בכל מיני צורות, והסימון לא היה ברור לי. כשהלכתי למצפה רמון המטרה שלי הייתה לבדוק מה זה אומר לחיות בפריפריה, עבור האנשים ומנקודת מבטם ולא מנקודת מבט של קובעי מדיניות או חוקרים. אתה מגלה הרבה פעמים דיסוננס עמוק במרחבים האלה. העשייה, הכוונה והרצון לייצר משהו אחר היא דבר מבורך. הביקורת שיש לי על הדבר, היא שלא האנשים הם הבעיה, אלא המדיניות כלפי הגרעינים ואוכלוסיות אחרות. המדינה מייצרת דיפרנציאליות - כלומר תומכת באוכלוסיות שחלקן נחשבות לחזקות, ומייצרת מדיניות של שנים של הזנחה ממוסדת בפריפריה. לא סתם הגעתם לשם, מתוך מחשבה שאולי אפשר לעשות אחרת, אבל לי כן יש ביקורת על זה כי אם אנחנו חיים במדינה שאמורה להיות דמוקרטית, ששמה לדגלה ערכים של שוויון, הייתי מצפה שהמדיניות תהיה שוויונית ובהתאם לצרכים".
"אני מסכים שיש בעיה קשה של הזנחה, מדינת ישראל עוצמת עיניים בהמון מקרים, אנחנו שומעים את זה כל הזמן על הרציחות במגזר הערבי, וזו בהחלט בעיה", הבהיר פרינץ. "הנקודה המרכזית היא שמדינת ישראל הכרחנו אותה להכנס לאירוע. היא לא דחפה אותנו - לא בתקציבים, לא יוזמה ולא בשום דבר שקשור לזה. המעט שהיא נותנת בתקציבים ייעודים לעולמות האלה, במונחים של עמותות ואנשים שמפעילים, זה גרוש ורבע וכלום. ניהלתי את הגרעין בלוד לפני עשור, המחזור היה 10 מיליון ש"ח, המדינה נתנה מזה 400 אלף, זה יפה ותודה רבה - אבל זה לא מנוע. בתפקידי הקודם ניהלתי את הפעילות של מועצת הקבוצות והקהילות המשימות, ארגון הגג של כלל הגרעינים המשימתיים גם דתיים וגם חילונים, וכל הזמן עבדנו מול חברי כנסת ושרים שיזרקו את העצם הזו. זה הכל אנחנו דחפנו אותם. ככה עובדת פוליטיקה - יש אנשים עם רצון לייצר מציאות, הם דוחפים - יש מי שדואג לג'ובים ויש מי שדואג לתקציבים להפעיל פעילויות"
בסיכום, הדגישה ד"ר רעות בנדריהם: "אני רוצה להקריא לך ציטוט של ראש עיריית מצפה רמון, כשהוא החליט להביא את הגרעין התורני מדימונה לעיר. 'הישיבה הוקמה כמו חומה ומגדל, יום חמישי בלילה אני מקבל טלפון והרב אביחי מספר לי על הפיצול בדימונה, ומציע שנפגש. אני פוגש את אנשי הישיבה, הם מספרים את צרותיהם בעיר דימונה, אני חששתי מה עניין הדתי אז הרמתי טלפון לאנשי החינוך במצפה. 90% אמרו לי למשוך את האנשים האלה למצפה, זו קבוצת איכות שתרים את המקום'. אנשים שחלקם הגדול משכילים ומשרתים, שמביאים אג'נדה דתית כמובן, אבל גם ציונית, אבל אני חושבת ההיבט הקשה, הצד הפחות חיובי הוא שזה מייצר את ההיררכיה גם בלי שהתכוונת לעשות את זה. לייצר היררכיה בין אוכלוסיות איכותיות ללא איכותיות. מה זו האיכות הזו ומי מסמן אותה?".
