"את ג'וש כבר אי אפשר להציל, אבל יש עוד הרבה אנשים שאפשר"
קרן אוליאל, בת זוגו של ג'וש, אשר שם קץ לחייו עקב פוסט־טראומה, על המאבק להכרתו כחלל צה"ל: "זו זעקה בשבילנו בתור חברה"
ג'וש בון ז"ל שם קץ לחייו עקב פוסט־טראומה לאחר 700 ימי מילואים שעשה במלחמה. קרן אוליאל, בת זוגו של ג'וש ז"ל, סיפרה לינון מגל ובן כספית ב־103fm על ההיכרות עימו בתקופת המלחמה, על האדם הנפלא שהיה, על השליחות של ג'וש, ועל המאבק להכרתו כחלל צה"ל.
תחילה אוליאל תיארה את נסיבות מותו של ג'וש, וכן דיברה על המחיר הנפשי של הלחימה: "סיבת המוות היא פציעה עקב פוסט־טראומה. החלום של ג'וש היה להמשיך לתת מעצמו, להמשיך את השליחות שלו, להמשיך להפיץ את האור שלו. הוא מעולם לא ניסה או רצה, והוא פשוט הופעל על ידי מה שנקרא פוסט־טראומה, וזה המחיר בעצם שהלוחמים שלנו ועוד הרבה אחרים משלמים עקב המלחמה".
בהמשך, דיברה על תרומתו הצבאית: "הוא היה חייל בודד, הוא היה במילואים 748 ימים. הוא בעצם ב־7 עלה ללבנון כבר להילחם, ומאז ברגע שנגמר סבב כבר התקשרו אליו מיחידה אחרת, ותוך כדי שהוא בדרך ליחידה אחרת התקשרו אליו משלוש יחידות. צלפים זה מצרך נדיר בצבא, בטח צלפים טובים".
על הזוגיות, החיים המשותפים, וההתמודדות היומיומית עם פוסט-טראומה, אמרה: "הכרנו בינואר 25', ממש באמצע המלחמה. פשוט ניתנה לנו רק שנה אחת, שנה מלאה ומדהימה. רוב הזמן הוא לא היה בבית, הוא היה במילואים. הוא בן 32 וגרנו ביחד בבאר שבע. קודם כל ג'וש הוא שמחת חיים אחת גדולה. תשים בצד את המחיר הנפשי הקשה, הוא תמיד היה רואה את הדברים הטובים, יחד עם כל מה שהוא עובר. אבל הפוסט־טראומה מתבטאת ברגעים הקטנים, רגעים של ניתוק ורעידות. בן אדם, כמה שהוא שמח וטוב לו, הוא עדיין בשדה הקרב".
"הוא לא יוכר כחייל צה"ל כי הוא לא היה בשירות מילואים פעיל"
אוליאל תיארה את סירוב משרד הביטחון להכיר בו כחלל צה''ל: "התשובה שקיבלנו ממשרד הביטחון היא שעל אף שכולם מבינים שסיבת המוות קשורה לשירות הצבאי שלו, הוא לא יוכר כחייל צה"ל כי הוא לא היה בשירות מילואים פעיל. הוא לא היה מוכר כפוסט־טראומתי, כי ההכרה לוקחת חודשים או שנים. הוא היה בתהליך פרטי, אבל גם הוא ידע שהחלום שלו היה לשרת את המדינה ולהגן על העם שלו, והוא ידע שאם הוא יוכר כפוסט־טראומתי, הוא כבר לא יוכל לעשות את זה".
על מצבו הנפשי לפני מותו הרחיבה: "הוא לא היה במצוקה בתקופה האחרונה. הוא דיבר על העתיד, על לעבור לעוטף עזה. כל האירוע הוא לא הפתעה מוחלטת, כי אצל אנשים פוסט־טראומתיים זה שהם לומדים איך לחיות עם זה. הוא רצה לקבל כלים כדי לחיות עם זה. הוא אמר לי שיש לו כל מיני סיוטים, אבל הוא לא השתמש במושג, כי שוב, זה מושג שהוא עוד לא קיבל עליו אבחון".
"אם היית שואל אותו היום, הוא היה אומר שהיה רוצה לחיות"
כמו כן, הרחיבה על האמונה והשליחות של ג'וש: "הוא עלה לישראל מתוך שליחות פנימית להגן על העם שלו. אחרי שהצבא דחה אותו שלוש פעמים, בפעם הרביעית זה הצליח. הוא האמין בלב טהור שאלוהים רצה שהוא יגן על העם שלנו. אם תשאל אותו היום, הוא עדיין היה אומר שהיה רוצה לחיות, אבל הנפש משלמת מחיר והיא מוכרעת, ולכן סיבת הפטירה היא הפציעה שנקראת פוסט־טראומה".
על הסטיגמה והבירוקרטיה, אמרה: "אם לא הייתה הסכנה שמרחפת מעל הסטיגמה של פוסט־טראומתיים והזמן שלוקח לקבל איזשהו טיפול אמיתי, יכול להיות שהיה ניתן למנוע את זה. את ג'וש כבר אי אפשר להציל, אבל יש עוד כל כך הרבה אנשים שאפשר. הסיפור שלו צריך לתת את הפתח הזה. ג'וש היה בן אדם שאם הדלת הייתה נסגרת בפניו, הוא היה מצליח לפתוח אותה. לכן אנחנו צריכים לדבר על זה, שכל אדם שצריך לדבר - ידבר, ולא יישאר עם זה לבד. אנחנו מול בירוקרטיה, מול משרד הביטחון והצבא, ויש אנשים מדהימים שמלווים אותנו, ויש פורומים מטורפים בכנסת שממשיכים להביע את הבושה והאכזבה על אי ההכרה הזאת".
"זו זעקה שנשמעת הרבה מאוד זמן. יש הרבה מאוד אנשים שמפחדים, מה אם הם יהיו הבאים בתור חס וחלילה. היא לא זעקה רק בשביל ג'וש ומי שיבוא אחריו, זו זעקה בשבילנו בתור חברה, להכיר בדבר השקוף הזה ולהבין שבסופו של דבר אף אחד לא יכול לבד", הסבירה על המשמעות, והמשיכה: "בשביל זה אנחנו נלחמים, כדי שכולם יבינו שאנשים לפעמים נשארים בשדה הקרב וצריך לעזור להם".
"לא קיבלנו את ההלוויה הצבאית שרצינו, אבל כמות האנשים שעטפה את ג'וש בדרכו האחרונה הראתה לנו שזה עם ישראל"
לסיום, דיברה על תחושה של ערבות הדדית: "יש עזרה ותמיד יש מי שיעזור. הדבר שלמדתי בשבוע ויום האחרונים הוא שאנחנו בתור עם ישראל מדהימים אחד עבור השני, ואנחנו חייבים להישאר ככה. לא קיבלנו את ההלוויה הצבאית שרצינו, אבל כמות האנשים שעטפה את ג'וש בדרכו האחרונה הראתה לנו שזה עם ישראל, וזה מה שאנחנו חייבים להמשיך".
עמותת ער"ן מעניקה עזרה ראשונה נפשית מצילה חיים 24/7 בטלפון וברשת לכלל הציבור בישראל, בכל גיל ובכל מצוקה, בצורה אנונימית ומיידית.
מספר טלפון: 1201
