הסיפור הטרגי על האדם שחיפש ישועה היסטורית בבית המשפט
עו"ד צביקה בר נתן, מחבר 'גיבורי משפט בעל כורחם', על פרשת משה סבוראי: הסגרת המנהיג, תביעות הדיבה והמאבק ארוך השנים בבית המשפט
עו"ד צביקה בר נתן, שכתב את הספר 'גיבורי משפט בעל כורחם', היה אורחה של ורדה רזיאל ז'קונט הפעם. הוא עמד על המתח שבין חיפוש האמת ההיסטורית לבין ההתנהלות בבית המשפט. כדוגמה סיפר בר נתן על אירוע טרגי שהסעיר את היישוב בתקופת המנדט, התגלגל לפתחם של בתי המשפט ונידון שם במשך עשרות שנים.
"כתבתי בעיקר על אנשים שנקלעו לאירוע משפטי לאו דווקא מבחירה, אלא כי החיים לקחו אותם לשם", סיפר בר נתן. "תמיד מה שעניין אותי היה הדרמה במפגש בין אדם לבין עולם המשפט וכל מה שמתרחש שם מבחינת עולמות הרגש".
ואכן, השניים התמקדו בסיפור כזה שטלטל את המדינה כמעט שישה עשורים. "רצח היסטורי בפלורנטין - זה לא סתם רצח, זה סיפור היסטורי מאוד חזק", כינתה אותו רזיאל ז'קונט.
בר נתן החזיר אותנו לראשית שנות הארבעים ולתקופת המחתרות. "הקטנה מבין השלוש הייתה הלח"י, והמנהיג הנערץ שלה היה אברהם שטרן, המכונה יאיר". שטרן, שהיה מבוקש על ידי הבולשת הבריטית, נמלט מדירת מסתור אחת לאחרת. "הוא מצא מסתור בבית אחד מחברי הלח"י, מהמעטים שהסכימו לתת לו מקלט - ביתם של משה וטובה סבוראי, שהתגוררו ברחוב מזרחי ב' 8 בשכונת פלורנטין בתל אביב", סיפר בר נתן.
בני הזוג הלינו אותו בביתם, אלא שמשה סבוראי עצמו נתפס שבועיים קודם לכן בדירה ברחוב דיזנגוף בעיר עם עוד שלושה מחברי לח"י. שניים מהם נהרגו בתקרית, סבוראי ואחד מחבריו נפצעו. "שניהם שכבו בבית החולים ביפו, אזוקים למיטה, ועליהם שמר סרג'נט בריטי. מחמת החשש להסגיר את מקום מסתורו של יאיר, אשתו של משה נמנעה לבקר אותו", סיפר.
"הד"ש לאורח שהתחיל סאגה בת עשרות שנים"
סבוראי חשב כי יאיר עזב את ביתם ועבר למקלט אחר בירושלים, אך מפקדו הנערץ דווקא המשיך לשהות בביתו בשכונת פלורנטין. "כאשר באה אימו של החבר הפצוע האחר לבקר אותו, הוא ניגש לחלון בית החולים וביקש ממנה למסור מכתב לאשתו טובה". הוא מסר לה את הכתובת וביקש למסור ד"ש לאורח. אותה פליטת פה החלה סאגה בת עשרות שנים שנידונה שוב ושוב בבית המשפט. "הם לא העלו על דעתם שהסרג'נט הבריטי ששמר עליהם דובר עברית. הוא ניגש מייד לטלפון והעביר את המידע".
"באותו הבוקר הקצין הבריטי מורטון וצוותו הגיעו לדירה ושם הם מצאו בתוך הארון את יאיר מסתתר. הוא ירה בו בדם קר והרג אותו", אמר בר נתן. "השאלה שניקרה בלב רבים מאוד הייתה האם פליטת הפה שלו היא זו שהובילה את מורטון לדירה או לא. העסיקה אותם השאלה באיזו שעה הגיע מורטון לדירה. סבוראי חשב שפליטת הפה הייתה בתשע בבוקר ושמורטון הגיע באותה שעה, ולפיכך הוא הגיע לדירה כתוצאה ממקור מודיעיני אחר".
על העננה שליוותה את סבוראי ביתרת חייו הארוכים אמר עו"ד בר נתן כי "זה סיפור טרגי על אדם אמיץ לב. כאשר מישהו מאנשי לח"י פרסם שסבוראי הוא זה שהסגיר את יאיר, סבוראי הגיש תביעת דיבה ראשונה. היא התבררה בפני הנשיא וינוגרד בבית המשפט המחוזי, והוא קבע שפליטת הפה של סבוראי איננה הסיבה להגעה לדירה. לפיכך הוא לא גרם למותו של יאיר".
לפסיקה הזאת הייתה משמעות: "הוא קיבל גושפנקה משפטית שמהווה אמת היסטורית משפטית ובא שקט לנפשו", הסביר הפרקליט.
אבל בכך לא תמה הפרשה. בסוף שנות התשעים שוחררו מסמכי הבולשת הבריטית שהעידו אחרת. "מצאו שם את הדיווח של מורטון למפקדיו שאומר שבעקבות פליטת הפה של סבוראי הסרג'נט הודיע, ובעקבות כך הם הגיעו לדירה. סבוראי היה הרוס מזה".
"עיתונאי שהיה אז צעיר, משה זונדר ממעריב, כתב כתבה נרחבת שכותרתה פחות מוצלחת: 'הפללתו הסופית של החשוד העיקרי', אמר המשפטן. ההליך המשפטי הזה התרחש כשישים שנה אחרי האירוע, וסבוראי, שכל חייו הבוגרים חי תחת אירועי הבוקר הנורא ותחת החשד המתמיד, קיבל שוב גושפנקה ממעריב שהפעם הוא אשם".
התברר כי השינוי הזה הוא בעצם סוגיה משפטית מורכבת. "הוא לא ידע את נפשו והגיש תביעת דיבה נגד העיתון. השאלה הייתה האם אמת היסטורית שקיבלה הכרעה שיפוטית בעבר חוסמת כל פרסום עתידי סותר, או שעובדות חדשות שמתגלות, מותר להן לסתור הכרעה שיפוטית", הסביר עו"ד בר נתן. הוא סיפר כי פסק הדין שניתן על ידי השופט המנוח עדי אזר קבע חד משמעית: "אמת משפטית היא סוג של חסינות, ואסור לחזור על הדבר שנקבע שהוא לשון הרע".
הפרשייה התגלגלה לפתחה של הערכאה הגבוהה ביותר. "זה התהפך בבית המשפט העליון, ברור היה שמסמכים חדשים ראויים לפרסום ומותר לפרסם אותם", סיפר בר נתן.
"מה הערך של האמת המשפטית לעומת האמת ההיסטורית, העובדות?"
אבל בעיניו הסיפור האנושי כאן היה גדול לא פחות. "הדרמה הגדולה הייתה לראות את סבוראי מגיע לכל דיון עם אשתו וקבוצת חברים מבוגרים מחברי לח"י, והיה ברור שזאת מלחמת חייו. הוא כתב על כך ספר בשני כרכים שבו כתוב הכול לפרטי פרטים".
"אתה מתבונן באיש ומבין שהוא מחפש ישועה על אמת היסטורית מבית משפט שישים שנה לאחר מכן, ואתה מבין את קוצר ידו של המשפט להכריע עובדות היסטורית של אותו בוקר מ-1942", הסיק בר נתן. הוא תהה: "מה הערך של האמת המשפטית לעומת האמת ההיסטורית, העובדות?".
לפיכך מסקנתו היא כזו: "באירוע הזה אתה מבין כי אנשים שקרה להם אירוע דרמטי משנה חיים בגיל מאוד צעיר, חיים על הדבר הזה כל חייהם הבוגרים ומחפשים ישועה בכל מקום אפשרי. המשפט לא תמיד יודע לספק אותה".
