ביום שבו מדינה שלמה עוצרת מלכת כדי לזכור את הנרצחים ולחבק את השורדים, הצטרפה לשידור ב־103fm לאה אתאלי, אמו של המגיש עמיחי אתאלי. בשיחה חשופה עם בנה ועם גדעון אוקו, פירטה לאה את סיפור חייה יוצא הדופן, שתחילתו בתלישה אכזרית ממשפחתה בצרפת וסופו בשיקום מעורר השראה בארץ, תוך שהיא משחזרת את הרגעים שבהם גורל שלם הוכרע על ידי מחווה קטנה אחת.
"הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש, כשהייתי במשפחה שלא הייתה שלי", נזכרה לאה. היא נולדה בנורמנדי ב־1939, וחוותה על בשרה את התפרקות התא המשפחתי כשהייתה פעוטה בלבד. בגיל שנתיים נכלאה עם אמה במחנה הריכוז לה-מוט בברון, שם החלה ההפרדה הכפויה בין הורים לילדים. רגע המפנה חל כשחברו של מנהל המחנה הצרפתי ביקר במקום וראה את הילדים המורעבים והבוכים. "קרה נס - ברגע שהם הגיעו אליי, במקום לצרוח, חייכתי אליהם והושטתי ידיים. הם כל כך התרגשו מהמחווה של הילדה הקטנה והחליטו להבריח אותי משם".
החיוך הזה אמנם הציל את לאה משילוח לאושוויץ - גורל שפקד את שאר ילדי המחנה - אך הוא סימן את תחילתו של מסלול חיים רווי ניכור וכאב. בזמן שגדלה אצל משפחת בלאנשט המאמצת, אליה התייחסה כמשפחה "לא אמיתית. הם היו אנשים מסודרים והאמא נולדה בכלל בארמון". אמה הביולוגית, באותה העת, עברה עינויים וניסויים אכזריים במחנות.
רגעי השחרור לא הביאו עמם הקלה, אלא התמודדות נפשית קשה מנשוא. לאה תיארה את המפגש הקשה עם אמה בסיום המלחמה: "היא שקלה 35 קילו, הייתה בלי שיניים. אמרו לי 'הנה אמא שלך', ואמרתי שיש טעות, שזו לא יכולה להיות היא".
עבור הילדה הצעירה, המעבר מהחיים המוגנים אצל הזרים אל זרועותיה של האם השבורה והמצולקת היה טראומטי לא פחות משנות המלחמה. "עבורי השואה התחילה אחרי המלחמה", הודתה לאה בכנות מצמררת. "לחזור לאמא היה מאוד קשה. לא היו תנאים, לא היו מים או חשמל. אחי ואחותי די מהר ברחו מהבית ואני נשארתי לבד עם אמא. הייתי נוסעת למשפחה הצרפתית בכל חופש וחוזרת לאמא בבכי".
למרות השברים, לאה בחרה להמשיך קדימה. היא עלתה לישראל, הקימה משפחה וביקשה לסיים את הראיון עם השיר "על הדבש ועל העוקץ" - ביטוי מזוקק לסיפור חייה, שבו שזורים יחד הנס והכאב, החיוך והתופת. "חיוך יכול להציל חיים", סיכם בנה עמיחי בשידור, תוך שהוא מצדיע לאמו על עוצמתה ועל הדרך שעברה.