"זקיפות הלוחמים הקדושים מרימה אותנו"
רחל גולדברג, אלמנתו של סרן הרב אבי גולדברג ז"ל, שיתפה בתחושותיה ביום הזיכרון • על בעלה סיפרה: "היה עמוק בתוך התורה ובתוך אהבת ישראל"
רחל גולדברג, אלמנתו של סרן הרב אבי גולדברג ז"ל, שוחחה היום (שלישי) עם גדעון אוקו ועמיחי אתאלי בתוכניתם ב־103fm. גולדברג, שבעלה נפל בקרב בדרום לבנון, שיתפה בתחושותיה המורכבות ביום הזיכרון וסיפרה בקול רועד על דמותו הייחודית כרב וכלוחם שחיבר בין שמיים לארץ.
"זה יום הזיכרון השני שלנו, השני הפרטי שלנו", תיארה, "זה משהו מאוד שורשי בתוך השכול שלנו. הוא גם מכופף מאוד. אני עומדת כפופה, מתגעגעת וכואבת כמו כל יום במשך כל השנה, ובאותו זמן יודעת ומרגישה שהזקיפות, הקומה של בעלי ושל כל הלוחמים הקדושים, קדושי עליון, גם מרימה אותנו למעלה. אני חושבת שבדיוק המקום הזה של להיות רב ולוחם זה איש שהוא מחבר שמיים וארץ, יש לו רוח גדולה".
בהמשך, התייחסה להחלטתו של בעלה להצטרף לרבנות הצבאית בגיל 38, אף שהיה פטור משירות מילואים כאב למשפחה ברוכת ילדים. "אני זוכרת אותו אומר את המשפט 'אני מרגיש שאני יכול להמשיך לתרום גם בצבא'. בפנים הוא ידע כמה הוא משמעותי במעגל החיים של עם ישראל, בלימוד התורה, באהבת ישראל ובעשייה של קירוב לבבות. היינו מארחים מפגשי שיח ופועלים בכל מיני צורות, כולל המון דגש על זקנים ועל ניצולי שואה. זה היה אדם שמאיר, מקשיב ומעצים אנשים, זרם של פרגון לעולם לכמה שיותר עשייה של טוב".
אחריות לאומית ותקווה
"הדבר הזה של להיות כל כך עמוק בתוך התורה ובתוך אהבת עם ישראל, ההתפעלות ממה שהגענו אליו בדור הזה, זה לא ייאמן", הוסיפה אלמנתו של סרן גולדברג ז"ל. "אחרי אלפי שנות גלות שהיינו נרדפים, אנחנו עם בית לאומי שהוא קומה ראשונה, מבנה שעדיין יש הרבה מה לעבוד עליו בצד הפיזי ובצד של הבנייה החברתית. בתוך זה, מה שיצר את השורשים לבנות בית לאומי זה כי יש משמעות לעם הזה. כשהדבר הזה נמצא בראש, אז במקום להיות רק שבורה מהגעגועים והיום יום המעשי הפשוט, אני שומרת מקום מאוד עמוק מהרוח שלו, של עוגן יציב. יש לנו אחריות לעם שלנו, להאיר טוב בעולם, ובגלל זה יש לנו הרבה מה להרים את הראש ולהיות בתודעה של תקווה".
אוקו ואתאלי הזכירו תיעוד של הרב גולדברג ז"ל מלבנון, שבועיים לפני שנפל, שבו נראה נבוך מול מצלמות הטלוויזיה כשנשאל אם ברצונו למסור דרישת שלום למשפחתו. גולדברג הסבירה את פשר התגובה המרגשת: "יש הלכה בהלכות מלחמה לרמב"ם שאדם שיוצא למלחמה צריך לשים מאחורי וילון בראש שלו את המשפחה ואת הילדים, כי אחרת זה מסוכן והוא יכול לא להיות מרוכז. הוא חייב לשים את האישה והילדים האהובים בצד כדי להיות בתודעה של עזרה לעם ישראל. ברגע שהכתב שאל אותו אם הוא רוצה למסור דרישת שלום למשפחה, בבת אחת כולנו נכנסנו לו לראש. הגעגועים גדשו את התודעה שלו - וכל מה שהוא ניסה לשים נמוך עלה על גדותיו".
לסיום, חלקה גולדברג תובנה עמוקה על כאב האובדן. "הגעגוע בשבילי זאת המילה של היום הזה, ואני חושבת שיש נחמה בדבר הזה, כי געגוע זה בעצם אנרגיה של אהבה. כל כך הרבה אהבה הייתה בו וסביבו, והסיפור של איש כזה גדול מלא באהבה. זה הנושא של עם ישראל, אנחנו רוצים להביא אהבה. צדיקים במיתתם קרויים חיים כי המסר ופועלם חיים, ורשעים רק מביאים חורבן לעולם. הוא נהרג יומיים אחרי שמחת תורה, בדיוק שנה אל תוך המלחמה עם מעל 250 ימי מילואים. כל מה שהוא עשה היה עד הסוף, והמג"ד אמר שהוא היה כמו סוג של אבא של הגדוד שכולם הרגישו שיש להם אוזן שומעת וכתף לתמיכה".
