"הרגו את נסראללה? - זה לא מעניין אותי"
מיקי גולדווסר, אימו של אהוד ז"ל שנחטף ונרצח בפתח מלחמת לבנון השנייה: "למה לא שואלים אותי איך הרגשתי אחרי הכשלים שהובילו לחטיפה ולרצח?"
בשנת 2006 אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל יצאו לסיור האחרון שלהם בשירות המילואים בגבול לבנון ונחטפו על ידי מחבלי חיזבאללה, מה שהחל את מלחמת לבנון השנייה. שנתיים לאחר מכן השניים הושבו לקבר ישראל. מיקי גולדווסר, אימו של אהוד גולדווסר, שוחחה עם בן כספית וינון מגל ב-103fm, וסיפרה על אי הוודאות שמלווה אותה עד היום באשר לנסיבות נפילתו, על מה שלמדנו ולא למדנו מאז, ועל תחושותיה לאחר שאדריכלי החטיפה והרצח חוסלו.
"כששואלים אותי איך אני מרגישה שהרגו את מורנייה, ואיך אני מרגישה שהרגו את נסראללה? - עזבו אותי, זה לא מעניין אותי. הם היו אויבים ובטח שאני שמחה שהם מתו, אבל למה אתם לא שואלים אותי איך הרגשתי אחרי כל הכשלים שהובילו לחטיפה ולהירצחו של הבן שלי?", אמרה גולדווסר. "קראו את דו"ח וינוגרד. למה אף אחד לא שואל אותי איך אני מרגישה עם המדינה שלי שהולכת ומידרדרת וחוזרת על כשליה בכל פעם מחדש?".
היא פירטה על אודות הכשלים בשטח. "ידעו שעומדת להיות חטיפה, והורידו את רמת ההתרעה. הייתה נקודת כשל שדיברו עליה הרבה מאוד. אפילו המוצב שעמד מעל והיה יכול להשקיף למטה - הוא לא היה מאויש". היא סיפרה גם כי "חבורה של חיזבאלונים התמקמה בתוך שטח ישראל וצפתה על התהליכים" וגם כי הסיורים על גדר הגבול היו בשעות קבועות, שאותן למדו מחבלי חיזבאללה.
"סתמו את הפיות עם לחם ושעשועים כדי לתת לצימרים לפרוח"
אבל הכשל לא היה רק טקטי בעיניה. "הייתה הזנחה, סתמו את הפיות עם לחם ושעשועים כדי לתת לצימרים לפרוח ולא להתמקד במה שקורה בצד השני של הגבול. הייתה אותה יהירות מזלזלת, אנחנו עד היום לא יודעים לקרוא את המפה של המזרח התיכון, ולא יודעים להתנהל".
גם פעולות צה"ל כיום בדרום לבנון הן לא המענה הנכון בעיניה. "כפר אפשר להקים מחדש, זה לא זה. זה לא להעמיק בשטח, אלא להעמיק בתודעה שלהם, שיבינו שאנחנו לא אותם אלה שהיינו עד היום, וליצור תגובה ממשית על כל פיפס הכי קטן שלהם".
היא הזכירה את התנהלות ישראל ערב 7 באוקטובר. "כשהם בנו את האוהלים שלהם, וכשהתפוצץ מטען במגידו- לא הייתה תגובה. כשתושבים התלוננו שבונים מנהרות מתחת לרגליים שלהם מישהו הגיב?".
"עד היום איש לא יודע אם הוא נחטף בחיים"
גם כעשרים שנה לאחר התקרית, גולדווסר לא יודעת לומר בוודאות כיצד בנה נהרג. "הוא לא נהרג ונחטף, כי עד היום איש לא יודע אם הוא נחטף בחיים. בוועדה הרפואית חתמו על ממצאים מהשטח ששניהם נחטפו בעודם בחיים: אחד נחטף פצוע קשה מאוד, והשני פצוע קשה. התייחסנו לזה כאילו שהם חיים".
היא הוסיפה כי "ידעתי שחשוב לנסראללה לתפוס אותם בחיים, וידעתי שיש לו את מיטב הרופאים, ושהוא היה מקבל את הטיפול המירבי. איך הוא נהרג בסוף אני לא יודעת, אבל היה לי ברור שהם ינסו להציל את שניהם ולהשאיר אותם בחיים".
כך שלמעשה הידיעה על מותו הגיעה עם החזרת ארונו שנתיים לאחר המלחמה. "ידעתי רק ברגע שהוציאו את הארונות. זה קרה ב-2008, הוא הוחזר יום לפני יום ההולדת 33 שלו".
לאחר המלחמה, משפחת גולדווסר ניהלה מאבק עד להחזרת גופתו. "אחד מחברי הכנסת אמר לי מטוב ליבו: 'עכשיו תתכונני להרבה שנים של מאבק'. עניתי לו: ריד מיי ליפס, הם יחזרו לאחר התקופה הכי קצרה שאתה זוכר".
"במשך כל השנה אני לא שוכחת את הבן שלי שנפל, על מה הוא נפל, ועל הכשלים שבעטיים הוא נפל, זה לא קורה ככה. יום הזיכרון נועד לכלל עם ישראל שיוכל לזכור ולחזק את המשפחות השכולות. אנחנו הולכים עם זה יום יום שעה שעה", אמרה גולדווסר.
"לפעמים אני חושבת שהוא ידע שחייו יהיו קצרים, ולכן הוא הספיק כל כך הרבה"
על אודי שהיה אמור להיות היום בן 51 אמרה: "איש רב פעלים שכנראה היה מגיע בתעשיות האוויריות לדרגות גבוהות מאוד. אודי דיבר עוד כשהוא שירת בסדיר ב-1993 שכל חייל שמוביל סיור יישא על כתפו רחפן קטן שיוכל להטיס אותו קדימה לראות אם השטח פנוי, הוא דיבר על זה כבר אז".
"לפעמים אני חושבת שהוא ידע שחייו יהיו קצרים ולכן הוא הספיק כל כך הרבה. הוא היה עולה על בריקדות לגבי מה שקורה פה במדינה. אני מנסה לפעמים לשוחח איתו. שנינו וכחנים, ציניים עם אותו ראש", הוסיפה האם. "הרבה פעמים אני שואלת איך הוא היה מגיב, מה הוא היה אומר. אני כותבת לפעמים אליו בפוסטים. הוא חי איתי בכל רגע ורגע".
