"הם לא ילדים, הם נוח'בות"
דוד, חברו הקרוב של ימנו שנרצח בפתח תקווה, זעק: "אלה קטינים שעושים ככל העולה על רוחם - איימו עליי 30 פעמים עם סכין"
יש רגעים שבהם המציאות הישראלית נחבטת בפנים בעוצמה שאי אפשר להסיט ממנה את המבט. הרצח של ימנו, צעיר שכל מהותו הייתה חסד ועבודה קשה, הוא רגע כזה. אבל מאחורי הכותרות על "קטטה" או "אירוע אלימות", מסתתרת עדותו של דוד, חברו הקרוב של ימנו, אדם שראה את הכתובת על הקיר, ניסה למחוק אותה בגופו פעם אחר פעם, ובסוף נותר עם שבר שאינו ניתן לאיחוי.
"הייתי איתו 4 שנים", פתח דוד את המונולוג המטלטל שלו בראיון לענת דוידוב ועמיחי אתאלי ב־103fm. "כל ערב, בוקר וצהריים. לא עובר יום שאני לא רואה אותו". עבור דוד, זהו לא רק אובדן של חבר, אלא כישלון אישי. הוא סיפר על מציאות של ג'ונגל עירוני, שבה הוא שימש כמגן אנושי עבור הימנו מול אותן חבורות נוער אלימות שכבר ניסו לפגוע בו בעבר. "היו 3-2 מקרים באותו מקום עם סכינים, מאותם ילדים, והצלחתי להגן עליו. הפעם לא. זה שורט אותי לגמרי שלא יכולתי להגן עליו הפעם".
הכאב של דוד מהול בזעם כלפי מערכת החוק, שלדבריו מפקירה את האזרחים הנורמטיביים אל מול נוער עברייני שלמד לנצל את חסינות הקטינים עד תום. בתיאוריו, פתח תקווה הופכת למערב פרוע שבו נערים בני 11 ו-12 מטילים אימה על תושבים, גונבים מזקנים ופועלים בשיטתיות פלילית.
"משטרת פתח תקווה יודעת הכול, היא מאוד חכמה, אבל החוק פשוט לא מאפשר לגעת בקטינים. הם עושים ככל העולה על רוחם, משתמשים בחסינות שיש להם. הם פותחים גוגל, רואים מה החסינות ולפי זה פועלים בעבירות. אם זה לגנוב לזקנים את הכסף מהבנק או להרביץ מכות אימים לעובדים זרים ולילדים כדי לגנוב להם כסף - אלה דברים שקורים".
"אין עבירה שאחד מהילדים האלה לא עשה"
דוד סיפר כי הוא עצמו הפך למטרה עבור אותן כנופיות רק משום שהעז לעמוד מולן. "איימו עליי בשנתיים האחרונות קרוב ל־30 פעם בסכינים, כי העזתי להגיד לילד לא להטריד בנות או לא לעשן מריחואנה בתוך אוטובוס", הוא שיחזר. "אנשים יושבים באוטובוס, רואים את הבלגן ולא מדברים. לי אין בעיה להתעמת, אני יודע את צדקת דרכי. אחד מהילדים איים עליי עם החבורה שלו, 8 נערים. יש לי סרטון של זה. הילדים עשו הכול כדי לריב איתי".
הייאוש של דוד הגיע לשיאו כשהוא מתאר את המפגש שלו עם המשטרה לאחר אחד האיומים: "התקשרתי למשטרה ואמרתי להם - 'עדיף שתעצרו אותי ואני אחיה, מאשר שאהיה בתוך הקבר'. כשהביאו בילוש ועצרו אותם, הקצין אמר לי: 'אני מצטער, אתה צודק. חצי מהם אצלנו בתחנה יותר זמן ממה שיש לשוטר במשמרת'. אי אפשר לעשות להם כלום".
לדבריו, "אין עבירה שאחד מהילדים האלה לא עשה - ילדים בני 11 ו־12 שנוגעים בבנות, מטרידים בנות, גונבים. שוברים מראות של ניידות משטרה בזמן שהמשטרה מנסה לעצור אותם, מקללים שוטרים פשוט ג'ונגל אחד שלם. כמה רוע אפשר?", והוסיף: "אני קורא להם 'נוחבות'. אלה לא ילדים, הם רחוקים מאוד מלהיות ילדים".
הלב שהאכיל עשרות נזקקים
דוד תיאר את ימנו כבחור צעיר מלא בחסד, בן למשפחה קשת יום, שכל שקל שהרוויח בפיצרייה הלך לעזרה לאחרים. זהו סיפור על צעיר שלא רק פרנס את משפחתו, אלא הפך למוסד של איש אחד עבור נזקקי השכונה.
"זה לב זהב שאף אחד כמעט לא יודע עליו. ימנו היה נותן כל חודש בין 1,000 ל־1,300 שקל מהכסף שלו כדי להאכיל אנשים שאין להם מה לאכול. כל מי שהיה מתבייש לבקש, היה בא לפיצרייה והימנו היה אומר 'תרשום עליי מגש'. הייתי עד לאימא שהיה חסר לה כסף להאכיל את הילדים, והוא אמר לה 'זה עליי'. אי אפשר היה לריב איתו, הוא היה אור עצום".
החלק המצמרר ביותר בעדותו של דוד הוא התחושה המוקדמת שליוותה אותו בשבועות שקדמו לרצח. נבואה שחורה שהתממשה באופן הנורא מכול. "לפני שלושה שבועות הוא עבר ברחוב שלי עם אחותו", סיפר בקול רועד. "הסתכלתי על אחותו ואמרתי לה - ואני לא מוציא מילים סתם - 'תשמרי לי על הימנו'. היא שאלה למה, ואמרתי לה שאני מרגיש שמשהו הולך לקרות לו. אני לא מבין למה אלוהים הוציא לי את המילים האלה מהפה".
דוד הוסיף ותיאר את ימנו כמי שהיה מסיים משמרות מפרכות בלילה ויושב עם אנשים קשי יום רק כדי לחזק אותם. הוא נזכר איך הימנו היה עוזר בסבלנות לילד מגמגם או מגיש עזרה ראשונה לילד שנחבל באופניים. "הילד הזה היה ענווה, תמיד נותן ותמיד מקשיב. אז למה? למה לא עושים שינוי בחוק?"
