"במשך 5 ימים פספסו את הבנים שלנו"
אבי שמריז, אביו של החטוף אלון שנורה למוות מאש כוחותינו בעזה, על תחקיר המחדל • "איך הגענו למצב שצה"ל יורה באנשים שנכנעו לאור יום?"
בשבוע שעבר שודר תחקיר 'המקור' על מותם של שלושת החטופים ברצועת עזה על ידי כוחות צה"ל. ממצאי התחקיר מחברים את הפאזל שהוביל לאותו יום קשה. אבי שמריז, אביו של אלון ז"ל שנהרג בשוגג מידי כוח צה"ל בעת שניסה להימלט משבי חמאס, לא הותיר הבוקר (ראשון) אף עין יבשה כשהתייחס לתחקיר האירוע המטלטל, שבו בנו נורה למוות בידי כוחות צה"ל, אף שנשא דגל לבן ופנה לחיילים בעברית. בריאיון לברק סרי ואלי אוחנה ב־103fm, התייחס שמריז האב בכאב עמוק לאירועים, שיתף ב־5 הימים שבהם החטופים ניסו ליצור קשר עם הכוחות, ומתח ביקורת נוקבת על התנהלות שרשרת הפיקוד, שחלקה אף קודמה אחרי המקרה.
אלון שמריז, יחד עם שני חטופים נוספים - יותם חיים וסאמר אל־טלאלקה - נעמדו מול כוחות צה"ל ב־15 בדצמבר 2023 בשכונת שג'אעייה בעזה, כשהם נושאים דגל לבן מאולתר. למרות זאת, הכוחות זיהו אותם כמחבלים וירו בהם למוות. רק אחר כך התגלה גודל האסון. האב, אבי, מרגיש כי הדרג הצבאי מטייח את הפרשה. "אין כאן טוהר נשק", קבע האב השכול, "זו לא הצבא שאני עזבתי. אני חינכתי דורות של לוחמים. בחיים לא נתתי כאלה הנחיות לירות על מנת להרוג בן אדם שמרים ידיים, נכנע בלי חלק עליון, הרי הוא לא יכול להוות איום".
"למה ירו לבן שלי כדור אחד בחזה והרגו אותו? כדור אחד בלב. צלף עמד בעמדה שלא היה בה שום איום, בבניין שהוא מוגן. הבן שלי מסתובב לאור יום בשמש. עומד, לא רץ, לא מתלהם, צועק 'חטופים!' - ובסופו של דבר מה עשו?", שאל האב בכאב, והוסיף: "מה פתאום לירות על מנת להרוג אנשים שהרימו ידיים עם דגל לבן? מה פתאום הצבא לא העמיד לרשות החיילים תמונות של החטופים כדי שאם הם מזהים חטוף במקום לירות בו הם יבואו ויחבקו אותו? הרי כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לא לירות בחטופים. זה להגיד להם 'אוקיי, תשכבו על הרצפה, לא לזוז', לשלוח רחפן, לשלוח נגמ"ש, לשלוח כוח ולוודא שהאנשים האלה באמת לא מהווים איום".
בהתייחסו לרגעים הקריטיים מול הכוח, דחה שמריז את הטענה לפיה הלוחמים חשו סכנה. לדבריו, "אמרו 'זה התחקיר, החיילים הרגישו מאוימים ולכן הם ירו'. אז אני שואל אותו, אוקיי, הם מרגישים מאוימים, בוא נניח שזה נכון שהם מחזיקים דגל ביד ורובה והם מאיימים, למה לא ירו להם ברגל? למה לא ירו להם ביד? למה ירו לבן שלי כדור אחד בחזה והרגו אותו? כדור אחד בלב. צלף עמד בעמדה שלא היה בה שום איום, בבניין שהוא מוגן. הבן שלי לאור יום בשמש מסתובב, עומד, לא רץ, לא מתלהם, צועק 'חטופים', ובסופו של דבר מה עשו? צלף החליט שהוא יורה. למה? כי הוא חשב שהוא מחבל. אני בטוח שאם היה חושב שזה חטוף הוא לא היה יורה".
חמישה ימים בשג'אעייה
מרגע שהחטופים הצליחו להשתחרר מזרועות ארגון הטרור ועד לתקרית שבה נורו למוות בידי כוחות צה"ל, חלפו, כאמור, 5 ימים. האב אבי שיתף: "3 החטופים האלה למעשה שהו ברחבי עזה כשהם חופשיים, מסתובבים ברחבי שג'אעייה ומנסים לגרום לזה שהצבא יראה. הם נזהרים שהצבא לא יפגע בהם. מצד שני, ב־5 הימים האלה הם כל הזמן ניסו לתקשר עם הצבא. הם פרסמו שלטים על גבי חלונות שבהם כתבו 'SOS - הצילו, שלושה חטופים'. הבן שלי השאיר פתק וכתב 'הצילו' בכתב ידו. כל הדברים האלה נמצאו בזמן אמיתי על ידי הצבא - ולאורך כל הדרך הצבא לא ניסה לתקשר איתם ולהגיע אליהם".
מתוך העדויות שאסף מהצבא, סיפר עוד האב כי החטופים הצליחו כנראה להתעמת ואף לנטרל חלק מחוטפיהם. "אני יודע שסאמר, בגלל שהוא היה עם חזות ערבית, הוא הלך וקנה להם אוכל. אני לא יודע מאיפה הכסף, אבל הוא הצליח להביא להם אוכל, מזון. הם הסתתרו בבתים של מחבלים שהבתים היו נטושים. הם אספו משם מפות ובגדים ועליהם הם שרטטו את המפה, כשאת החומר שמשתמשים בו זה למעשה תבלין אריסה". הוא הוסיף: "הם הכינו 3 שלטים כאלה והם תלו אותם על החלון - והצבא זיהה את זה בזמן אמיתי, אבל הם טענו שזה פיגוע משיכה שמנסים למשוך את החיילים פנימה".
היורה הפך לקצין
שמריז סיפר כי כבר בשלב התחקיר הפנימי של הצבא לא בוצעה התייחסות מספקת לכלל האירועים. "הערנו לצבא שהתחקיר שלהם לא חושף את העבודה שהם ביצעו, וביקשנו מהם לתקן את הליקויים. לא נענינו, כי למעשה הם הציגו את התחקיר ומבחינתם הם גמרו את העבודה". הוא הדגיש כי המשפחה סירבה לקבל את התשובות שניתנו לה: "לא יכולנו לשקוט, כי בסך הכל התחקיר שהם עשו הראה הרבה חורים לא מוסברים למה שקרה ל־3 החטופים האלה".
בהמשך הריאיון זעק כי אינו מסוגל להשלים עם המציאות שבה המעורבים בתקרית ממשיכים בשירותם ואף מתקדמים בסולם הדרגות. "איך אנחנו מגיעים לזה שמג"ד, שהוא שומע בעברית שהחטוף אומר לו 'אתם יורים בי, אני חטוף', אז המג"ד אומר לו 'בוא אליי' ואז הם יורים בו?", תהה בזעזוע, "איך זה יכול להיות? והמג"ד הזה עכשיו קיבל קידום, והחייל שירה בבן שלי הפך להיות קצין בצבא והוא מחנך דורות של לוחמים שככה זה נכון לעשות. איזה מסר הוא מעביר להם עכשיו?"
"אנחנו לא ניתן לאנשים האלה שגרמו למוות של 3 החטופים לצאת מזה בצורת בלבול", הבהיר, כשהוא מפנה אצבע מאשימה ישירות לדרג הפיקודי בשטח. "אני מתחיל עם הקצינים הבכירים, עם המח"ט ואחרי זה המג"ד. הם נתנו הוראות לחיילים לירות על מנת להרוג. הם לא נתנו להם שום הוראה אחרת. וכבר במטח הראשון הם פגעו בבן שלי ובסאמר, ובמטח השני, כשיותם חיים יצא, אז גם ירו בו".
כשאתה מעלה את השאלות הקשות האלה ואת השאלות הסופר־לגיטימיות, מה אתה שומע מהמפקדים הבכירים?
"הרמטכ"ל הרצי הלוי יצא גבר. הוא נעמד בריאיון ואמר שזה לא היה צריך לקרות. הירי הזה לא היה צריך להתבצע. הבן שלי לא היה צריך למות - אבל חוץ מלהגיד את זה הוא לא עשה שום דבר. הוא לא העמיד את החיילים האלה לדין, הוא לא העמיד את המג"ד לדין".
מה אתה תובע שהיום שיעמיד אותם לדין?
"בוודאי. קודם כל לא לקדם אותם".
אבי שמריז, נובמבר 2024 // צילום: יונתן זינדל/פלאש90
הדגל הלבן הגיע הביתה
האב תיאר את רצף הכשלים המבצעיים שמנעו את חילוצם, כשבשיאם נשלח מסוק קרב לירות לעבר המבנה בו שהו. "סיירת גולני נכנסו לבית, ניסו לטהר אותו ואז הם שומעים צעקות של חטופים בעברית. חייל מעביר מסר למפקד והמפקד אומר 'זה פיגוע משיכה, לא נכנסים'. ו־3 החטופים נמצאים מתחת לגרם המדרגות חיים".
בסיום דבריו, שיתף בנקודת הציון המצמררת של ההנצחה, לאחר שהפריטים שאספו החטופים הועברו למשפחותיהם. "קיבלנו את הדגל הלבן עם המקל אלינו הביתה. קיבלנו את המפות עם השלטים שהבנים שלנו שרטטו. אנחנו מסגרנו אותם ונתנו אותם למוזיאון ישראל שישמרו עליהם".
"מה אני אגיד לכם?", סיכם בכאב, "פספוס. במשך 5 ימים פספסו את הבנים שלנו. פעם אחרי פעם אחרי פעם".
