"הפכתי אותו לסוג של אלוהים"
סביון בן ישראל, מחברת הספר 'הקריאה' ויוצאת הכת של יוסף ספרא בנאות סמדר, בשיחה חשופה על כתיבה, התפרקות, צמיחה וריפוי
המטפלת בטראומה והמחברת סביון בן ישראל סיפרה בשיחה עם ורדה רזיאל ז'קונט בתוכניתה ב-103fm על ספרה 'הקריאה', שמגולל את סיפורה האמיתי שהחל בנעוריה, בהם הלכה שבי אחר אדם כריזמטי וסוחף במסע שיוביל בסופו להתפרקות, צמיחה, ריפוי וגילוי.
תחילה מגישת התוכנית ציינה כי "הספר מדהים בכנותו. נבלעתי בתוכו". ורדה הוסיפה ואמרה: "את מספרת על זה שהקדשת שלושים שנה מחייך לתהליך שהוא בחלקו אובדן, בחלקו ריפוי, ושהגדרת אותם בספרך כ'בזבוז'".
המחברת השיבה כי החלק הריפוי החל אחרי. "הרבה שנים הרגשתי שהחמצתי שלושים שנה מהחיים שלי. אבל אולי אי אפשר היה אחרת. בסוף התיכון הייתי מיואשת, אבודה. ידעתי שאני לא יכולה להתחיל לחיות את החיים שלי. לא ידעתי למה. חיפשתי נואשות משהו עם משמעות. משהו היה מאוד לא בסדר בחיים שלי".
"השנים הראשונות היו נפלאות", סיפרה. "וזה שהוא הכניס אותי למיטה בגיל 18, זאת הייתה פעם אחת. בשנים הראשונות. הצורך שלי ושל הנפש בדמות מואדרת, שהיא גם סוג של מיכל, שסוף סוף מישהו מתעניין בי ומזמין אותי להכיר את עצמי, ולפגוש את עצמי. הצורך בדמות מואדרת ומיטיבה הוא כל כך אמיתי. אי אפשר לגדול בלי לעבור איזושהי תקופה. אנחנו צריכים שזה יהיה מישהו שגם ישמור עלינו".
"הוא לא היה צריך להשתלט עליי. הייתי צריכה את זה"
"הוא לא היה צריך להשתלט עליי", בן ישראל הוסיפה. "הפכתי אותו לסוג של אלוהים. והייתי צריכה את זה. זה לא מגונה. רק שהיה עדיף שזה היה קורה לי בטיפול, כשהמטפל מבין מה מושלך עליו, לא מנצל את זה, ועוזר לי לגדול. המורה הזה היה בור בענייני הנפש. הוא היה נלחם בי: 'את עושה לי אידיאליזציה', 'את עושה ממני..'. הוא כעס עליי על זה".
למרות שסיפורה של בן ישראל ייחודי ומקומי, הוא מהדהד סוגיות אוניברסליות. "במקרה שלי, לא עיבדתי את האישיות שלי כי היא עוד לא הייתה. היא פשוט עוד לא נבנתה. חייתי עם דמות שכאילו מייצגת אותי בעולם- אחלה והכל, אבל הנפש האמיתית שלי לא נבנתה. לא עיבדתי כלום. היא פשוט לא הספיקה להתפתח".
האם מדובר בכת? או בקהילה רוחנית ומיסטית? בן ישראל התייחסה לטענות השכיחות. "לא כתבתי בספר שזאת הייתה כת. קל לראות את זה מבחוץ. היו גם דברים טובים מאוד".
בהמשך הסבירה חלקים מ'הקריאה' בהם היא מספרת על בנותיו של ה'גורו', וכיצד גידלה אותן כאם ביולוגית לאחר שהתייתמו, על אף שלא הייתה האשה היחידה בחייו של ספרא.
"הזיכרון הראשון שלי זה שאני אוספת אותן כמו שמטפלים בבובות", שיתפה, "עם התשוקה בלהלביש אותן. אני מתחברת מהמקום הכי אימהי. הוא לא מאפשר לזה להתרחש. זה לא נאמר לי במלים מפורשות. אבל זה היה נקרא שאני כאילו 'מזדהה עם התפקיד'".
"הנפש שלי הצילה אותי בזה שהיא התחרפנה"
לדבריה, "בשבילי כל הרעיונות הרוחניים שלו היו האמת. זה מה שחשוב פה. לא היה בי משהו שהיה יכול להפריד אותי מהרעיונות שלו. ברגע שזה הכיוון שהוא נתן- בלעתי את זה. חשוב להביא גם את היחס שלי לזה. הם הרגע איבדו אמא. ואם אני אטפל בהם הם ייקשרו אליי, מבחינתו. הם ידבקו בי. אין שום רע. אבל מה אם מחר אגיד: 'די לא בא לי, אני לא רוצה?'. לא היה שום דבר ודאי. אז אפשר גם להגיד שבאיזושהי דרך מעוותת הוא גם ניסה להגן עליהן מפני נטישה נוספת".
בספרה בן ישראל מתארת את ההיטלטלות בין שפיות לשיגעון. "הייתה לי אפיזודה גם שם. אבל היא נמשכה רק כמה שבועות. השיגעון התחיל אחרי שהמורה מת. והרגשתי שאני פשוט הגעתי לקצה שלי. לא נשאר לי כלום. פשוט כלום. הייתי כולי מושלכת עליו. ואז הנפש שלי הצילה אותי בזה שהיא התחרפנה. השיגעון הזה הציל לי את החיים".
