"ילדים שוכחים למה לצאת מהבית"
גנאדי פייגין, יו"ר ביטחון קיבוץ אדמית • "אנחנו מנהלים הערכת מצב כל ערב אם לשלוח את הילדים לבית הספר - הוכרזה שגרה, אך בפועל יורים עלינו"
יושב ראש הביטחון של קיבוץ אדמית, גנאדי פייגין, תיאר מציאות יומיומית של חיים תחת אש בלתי פוסקת, חרף ההכרזות הרשמיות על חזרה לשגרה. בשיחה שקיים עם גדעון אוקו ועמיחי אתאלי בתוכנית 'שבע תשע' ב־103fm, שיתף במחיר הכבד שגובה המלחמה המתמשכת מילדי קו העימות, אשר נותרו מאחור מבחינה חינוכית ונפשית.
תושבי הצפון, לדבריו, חווים מציאות שונה בתכלית מזו המוכרת במרכז הארץ. פייגין פירט על הפסקול הלילי המלווה את חייהם מאז שחזרו לביתם. "אנחנו נרדמים לרעם התותחים, ואני אומר את זה לא כמטאפורה", הסביר. "ממש כל הלילה צבא תוקף מטרות. מהקיבוץ שלנו שומעים צרורות ירי באופן קבוע של לחימה של צה"ל בצד השני של הגבול. אנחנו במלחמה".
השיחה נסובה סביב הפערים החינוכיים החמורים שמצטברים בקרב בני הנוער והילדים. המגישים ציינו את האפקט המצטבר של מגפת הקורונה ולאחריה המלחמה, ופייגין הסכים והדגיש את התנאים הבלתי אפשריים ששררו בתקופת הפינוי. "הילדים היו חצי שנה ללא מסגרות בכלל", נזכר. "הקיבוץ הצליח לארגן לנו בזמן שהיינו בפינוי בכפר מסריק כיתות רב גילאיות. שווה בנפשך כיתה שבה לומדים ילדים מכיתות ד', ה' ו־ו' בו־זמנית, בלי קשר לרמה לימודית, אלא פשוט כדי לנסות לשמר להם איזושהי מסגרת".
כעת, משהם שוב בקיבוץ, חוסר הוודאות ממשיך להכתיב את חייהם. למרות הדיווחים על הפסקת אש, המציאות בשטח שונה לחלוטין. פייגין שיתף בהתלבטות הלילית המייסרת שלו ושל אשתו. "אנחנו ממש מקיימים הערכת מצב כל ערב וחושבים אם מחר נשלח אותם או לא", סיפר. כשנשאל על ידי המראיינים אילו פרמטרים מנחים את ההחלטה הזו, תשובתו הייתה נוקבת. "הכול תחושות בטן. אנחנו מסתכלים על מגמות בהתנהלות האויב ועל הצהרות של המועצה".
הוא סיפק דוגמה עדכנית לקריסת התשתיות המקומיות תחת האיום הביטחוני. "בימים האחרונים הפסיקו ההסעות לבתי הספר. בצפון כולם תלויים בהסעות, ואם הפסיקו אותן, זה אומר שמסוכן לנסוע על צירים באוטובוסים, ועכשיו הורים צריכים להסיע את הילדים".
"לא כיף להסתובב כשכל היום יש רחפנים וצבע אדום"
המחיר האישי שמשלמת משפחתו ממחיש את המשבר הרחב. פייגין תיאר את שגרת יומו של בנו הלומד בבית הספר היסודי. "היקף הסיטואציות החברתיות שבהן הוא מוצא את עצמו מאוד נמוך, כי בקיבוץ לא כזה כיף להסתובב כשכל היום יש רחפנים וצבע אדום", ציין. "הוא בגדול מתחיל לשכוח למה הוא בכלל צריך לצאת מהבית. כל היום במסכים, מתחיל לפתח פערים לימודיים ודברים נפשיים שאנחנו מוצאים את עצמנו מטפלים בהם".
ההשלכות ארוכות הטווח של השנים האבודות הללו מדירות שינה מעיני ההורים. "מי יזכור כשאדם שהוא היום בכיתה ו' יגיע לכיתה י"ב, שהוא בילה חמש שנים פסיכיות של מגפה ומלחמה?", תהה איש המילואים. למרות הקשיים העצומים, פייגין נותר נחוש במחויבותו לאזור ודוחה כל מחשבה על עזיבה קבועה. "אנחנו לא נזוז מהקיבוץ יותר לעולם", הצהיר בנחרצות.
עם זאת, הוא דורש בהירות ותמיכה מהממשלה. "הייתי מצפה מהמדינה שתגדיר לנו מצב יציב. המצב שלנו בפינוי, למרבה הפלא, היה יותר הגיוני ממה שהוא היום. אומרים שגרה, אבל בפועל יורים עליך רקטות, כטב"מים ורחפנים כל היום מעל הקיבוץ".
