מנסיך מצרים ועד ל"צמח המים"

שלומית תמיר הקדישה את תוכניתה לזהות ולגורל • וניתחה כיצד טראומות דוריות, רגישויות נפשיות וזכרונות קדומים מעצבים את חיינו מבלי שנרגיש

שלומית תמיר פתחה את התוכנית 'בראיה אחרת' בהגדרה מחודשת של המציאות הישראלית והעולמית הנוכחית, תקופה שבה מקטעי המציאות משתנים בקצב מסחרר והתכנון לטווח ארוך הופך כמעט בלתי אפשרי. לטענתה, ההפכפכות שרבים מאיתנו חשים אינה בהכרח חולשה, אלא לעיתים עדות לחוזק נפשי ולרגישות גבוהה המסוגלת לקלוט את האמת המשתנה.

כדי להסביר את תופעת ההפכפכות, הציגה תמיר שני מנגנונים מרכזיים: היזכרות והסתרה, והדגימה אותם באמצעות דמויות היסטוריות ומיתולוגיות. משה רבנו, שנולד כעברי, גדל כנסיך מצרים, ובעקבות תהליך של היזכרות פנימית הפך לרוצח הנס על נפשו, התפשט מסמליו המלאכותיים וחזר להווייתו המקורית.

בודהה, שאביו ניסה להסתיר ממנו את סבלו של העם, אך ברגע שההסתרה נסדקה, הוא חווה תהפוכה מוחלטת, השיל מעליו את גינוני הארמון ויצא לדרכו הרוחנית. תמיר ציינה בהקשר זה כי "ההסתרה היא מניע להפכפכות, והיא משמשת כאנזים למהפכות".

עוד אמרה כי שאול המלך מהווה דוגמה להפכפכות נפשית קלאסית, אדם שהתנדנד בין מצבים קיצוניים, נע בין בנו יונתן לבין דוד, וגילה נפש שבירה ומורכבת. והאל, הישות האולטימטיבית שמגלמת הפכפכות קיומית – נעלם אך נמצא בכל מקום, מוליד וממית, מגדיל ומקטין, אוהב ומעניש בו-זמנית.

"את צמח מים"

המאזינה הראשונה, תמר, שיתפה בתחושה קשה של חוסר שייכות למציאות הישראלית הדחוסה והעמוסה. תמיר ניתחה את מצבה דרך קשתית העין והשתמשה באנלוגיה מרהיבה:"את צמח מים, את לא צמח אדמה. את זקוקה להרבה מאוד אוורור, ומצאת את עצמך במציאות של מדינה שחיה בתוך אדמה חרוכה, צפופה ומושרשת מדי. כשמשרישים צמח מים באדמה כזו, לא פלא שהוא מרגיש מיובש".

תמיר אבחנה בקשתית העין של תמר חללים רבים המעידים על צורך עמוק ב"אוורור" ובחופש, והמליצה לה, בדומה לסידהארתה, לא לברוח מהסבל אלא ללמוד לשחרר את ההיצמדות למציאות אחת קבועה.

"מבחינתה גברים הם דבר הפכפך"

המאזינה השנייה, אסתר, ביקשה לבדוק מה יעלה בגורל הזוגיות של בתה בת ה־40, שחיה כרגע לבדה. תמיר הסבירה כי הבת נושאת עימה "היזכרות דורית" מורכבת של נשים עצמאיות שנאלצו להסתדר לבד, מושפעת מהקשר המורכב בין הוריה ומאכזבות עבר שחוותה סביב הגילאים 23 ו-26: "יש לה רצון לזוגיות, אבל יש לה היזכרות של אישה מובילה שמסתדרת לבד. מבחינתה, גברים הם דבר הפכפך שלא ניתן לסמוך עליו. היא אומרת 'אני רוצה', אבל בפנים היא לא מאמינה להם, כי אבא שלה והגברים בחייה אכזבו אותה".

תמיר ציינה לטובה כי הבת למעשה "מתקנת" את אמה - היא מתחילה את חייה מהמקום העצמאי והמפוכח שאסתר הגיעה אליו רק מאוחר יותר, ובכך היא קוטעת את שרשרת הכאב הדורית.

"איברים תמיד מדברים רגשית"

בשאלה שנשלחה בכתב, שיתפה מאזינה על בתה בת ה-8 שחלתה במחלה ממנה סבלה האם עצמה במשך שנים רבות. תמיר הסבירה את התופעה כחלק מדיאלוג רגשי מרתק בין הגוף לנפש, וכסוג של ירושה אנרגטית: "איברים תמיד מדברים רגשית לפני שהם מתמוטטים פיזית". לדבריה, הילדה "ירשה" רגש שהאם לא הספיקה לתקן בעצמה. תמיר העריכה כי אצל האם חלה פגיעה, אובדן או ריחוק חברתי סביב הגילאים 18-20, וכעת הילדה מהדהדת את אותו המקום בדיוק.

"הילדים שלנו ממשיכים עבורנו את העבודה שלא סיימנו. דרך הסיוע והטיפול בילדה, לאם יש הזדמנות לתקן את הריחוק החברתי שהיא עצמה לא טיפלה בו בעבר", אמרה תמיר.

להתקדם לשלב הבא

המאזין האחרון, יוני, ביקש להבין כיצד הוא יכול לשחרר תקיעות ארוכת שנים בחייו ולהתקדם לשלב הבא, כשהוא מרגיש שגורמים חיצוניים מעכבים אותו. תמיר הפתיעה אותו בניתוח שמו והכינוי שלו, והסבירה שהשם מסמל ברובד העמוק פוטנציאל של רחם.

"אתה תקוע בזיכרונות ילדות. כדי לשחרר אותם ולעבור לשלב הבא, אתה צריך להפוך לאבא, להפוך ל'אב הבית'. אולי נלקחה ממך הבכורה בעבר ואתה רוצה להחזיר אותה, אבל הדרך לשם היא להפסיק להיות הילד שממתין, ולקחת אחריות על יצירת חיים ובית משלך".