״משוררים אינם סמל הבריאות״
ד"ר אבי אלון, מרצה וחוקר שירה: "הזמן לא ניתן לנו באשראי בלי סוף. מתי הוא שלנו? כשאנחנו מגשימים את עצמנו"
ד"ר אבי אלון, מרצה וחוקר שירה עברית ושירת עולם, מייסד מיזם ׳אל תוך השיר׳ להנגשת השירה, שוחח עם רפי קרסו וצ'רלי בוזגלו בתוכניתם ב־103fm על הקשר המורכב שבין עולם השירה לבריאות הגוף והנפש.
תחילה דיברו על אחד משיריו של המשורר הפרסי חאפז: ״נתקלתי בשיר שפגש אותי בבוקר בו שהכנתי סנדוויצ׳ים לבנות שלי. אני ואחים שלי, כשהיינו ילדים היינו מקבלים את אותו סנדוויץ׳ עם הגבינה והירק. הדור משתנה ולכל אחד הלחם המסוים שלה, חשבתי על ההשקעה והנתינה ושאף פעם לא חשבנו או בנינו שיגידו תודה בוקר אחרי בוקר. גם מול אבא שלי שנותן לי ולא תמיד אני נותן חזרה.
לדבריו, משוררים רבים התמודדו עם קשיים פיזיים ונפשיים שניכרו ביצירתם. "משוררים הם הרבה פעמים אנשים שיש אצלם קשר מסוים בין חולי ליצירה. המילים הן עולם שכולו רוח", הסביר. "ישנן בעיות נפשיות, כמו אצל יונה וולך, דליה רביקוביץ ואחרים, אבל גם בעיות בריאותיות, הזנחה ותלות בהתמכרויות. משוררים הם לא בדיוק סמל הבריאות, אבל צריך לזכור את המשפט שאומר - תאמין לאומנות ולא לאמן".
"הגוף צעק, ציווח די"
בהמשך התייחס ד"ר אלון למשוררת יונה וולך, שהלכה לעולמה ממחלת הסרטן. "בשנה האחרונה לחייה היא התמודדה עם המחלה. כשהפצירו בה ללכת להיבדק, היא חששה מהדקירה ודחתה את זה", סיפר. "היא כתבה שיר בשם 'גופי היה חכם ממני'. היא כותבת שם: 'גופי היה חכם ממני. כוח הסבל שלו היה פחות משלי. הוא אמר די כשאני אמרתי עוד. גופי לא יכל, כשל ואני קמתי ונאלצתי ללכת וגופי אחריי'. הגוף צעק, ציווח די, תפסיקי עם הסמים, עם השתייה, עם השעות בלילה שאת ערה. לבוא ולהודות בזה, זה מאוד חזק".
טשטוש האושר ודיוק הכאב
הוא הזכיר גם את המשורר יהודה עמיחי, שחלה בסרטן בשנות השבעים לחייו. "יש לו שיר נפלא שנקרא 'דיוק הכאב וטשטוש האושר'. הוא מדבר על כך שאנחנו מדייקים בתיאור חמישים הגוונים של הסבל האנושי, אבל האושר מטשטש הכול. הוא מסיים את השיר בכך שהוא רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם את האושר העמום ואת השמחה".
לסיום, תיאר את התמודדותו של אלכסנדר פן עם מחלת הסוכרת. "אלכסנדר פן איבד רגל ועוד רגל. לקראת סוף חייו הוא כתב שיר נפלא שנקרא 'רחוב העצב החד סטרי'. הוא כתב: 'איני רוצה להיות אינני. אני רוצה להיות ישני בכל שנייה, כי אין זמני ניתן לי באשראי בלא קצב'. הזמן לא ניתן לנו ככה בחופשי. מתי הזמן הוא שלנו? כשאנחנו עומסים על מחוגי לבו את משא רצונותינו, מגשימים את עצמנו ומנסים להקשיב לתשוקות שלנו, אז אנחנו מרגישים באמת שאנחנו חיים".
